החבילה הגיעה

חגיגה גדולה! המישלוח מאמזון הגיע. השתדלתי לעשות את זה רגוע הפעם והזמנתי רק ספר אחד בשבילי. אז מתחת ל- magic tree house ול- captain underpants ולמספר ספרי אוריגאמי, ישב לו הספר שהזמנתי.

Wolf Hall, by Hilary Mantel

הספר זכה ב- Man Booker Prize לשנת 2009. בכלל, הפרס הזה הוא אינדיקציה מאד טובה לספר משובח, הזוכים והמועמדים כאחד. לדוגמה:  Yann Martel, Life of Pi.
Ian McEwan, Amsterdam שהוביל לספרים אחרים שלו Saturday, Atonement. 

Kiran Desai, The inheritance of loss, אצלי בדרך. או כמו שאומרים "בערמה שליד המיטה". אלא שהערמה הזו אצלי היא כוננית ספרים שלמה.

גם Pulitzer Prize for fiction הוא מדד נהדר. הפינליסטים: Ha Jin, Waiting, Tim O'Brien, The things they carried, Raymond Carver. והזוכים: Jumpa Lahiri, Interpreter of maladies, Philip Roth.

אפשר גם ללכת הפוך. עוד לא ניסיתי את השיטה הזו אבל אם אי פעם אקנה את ה- ipad החדש או קינדל אוכל לקרוא eBooks. אם קוראים ספרים דיגיטלים, אפשר לרכוש אותם ישר מהסופר, בלי שצריך לעבור דרך סינון של אחרים, דרך הוצאת ספרים, הדפסה, עצים וכדומה. למשל indie writers. בכלל מעניין לקרוא לאן הולך עולם הוצאות הספרים בעשר השנים הבאות. כמובן, שכבר עכשיו אפשר להשיג ספרים שנמצאים ב- public domain מפרויקט גוטנברג, scribd, ועוד. נראה לי שאפשר להתרגל לקריאה כזו, הרי גם בעבודה התרגלתי לקרוא מאמרים מהמסך. יש גם ספרים דיגיטלים בעברית.  אגב בקשר ל- ipad חייבים לראות את הטוויסט הישראלי.

תארו לעצמכם אם ספרי הלימוד יעברו לגמרי להיות דיגיטלים ואולי גם  interactive online הרי אפשר להוסיף תמונות מרהיבות, התרגילים יכולים להיות בצורת טופס. הרבה יותר זול מספרים קונבנציונאלים.

נראה לי שכדאי לנסות.

משבצות

דווקא נראה לי הפוסטמודרניזם. בטח מישהו מאד "נאור ורציונאלי" החליט שצריך לרחוץ כלים. זו הפשטה כללית המתכחשת לספציפית ולמיוחדת של חיי יום-יום (בעיקר במשפחה גדולה ורעבה). אני בטוחה שמאחורי הקטגוריה האוניברסלית הזו קיימת קביעה אמפיריסטית ומתודולוגית נסיונית שאני בזה לה, לאחר כל האכזבות של המאה ה-20, הן מהמדע והטכנולוגיה והן מהרעיונות החברתיים הגדולים. בנוסף, אני קוראת להפטר מהיומרנות המטפיזית הגרנדיוזית של המטה-נרטיב של קיפול הכביסה. למה להחניק את היצירתיות ולא לדחוף את הכביסה לארון באופן פלורליסטי?

ג'ירו:"הפשטות כלליות המתכחשות לספציפית ולמיוחדת של חיי יום-יום, שוללות את המיוחד והלוקלי, ומחניקות שונות תחת הסיסמה של קטגוריות אוניברסאליות, נדחות כרודניות"


איגלטון:"פוסט מודרניזם מסמן את מותן של תיאוריות כוללניות (meta-narratives). הפלורליזם של הפוסט מודרניות, המגוון ההטרוגני של סגנונות חיים...המדע והפילוסופיה חייבים להיפטר מהיומרות המטפיזיות הגרנדיוזיות ולראות עצמם ביתר צניעות כסתם סדרה אחרת של סיפורים (נרטיבים)"

כטירונית בלימוד המחשבה הפילוסופית אני נתקלת בתופעה מדאיגה לאחרונה. כל רעיון או אירוע פעוט ככל שיהיה, מתעופף ונכנס למשבצת הפילוסופית המתאימה. כמו תלמיד רפואה שמאבחן בעצמו את כל המחלות עליהן הוא לומד. האם אני לוקה בדוגמטיטיס?  האם הטיול השנתי בבית הספר משמש להומניזציה של הילד בעיני המורה והילדים האחרים, א-לה-פריירה? לחשוב על פרנסיס בייקון כשאני מתכננת ניסוי במעבדה (הגישה האמפיריסטית והמתודולוגית הניסיונית) ובו זמנית להרגיש שכל מערכת ניסויית כזו עלולה לגרור אחריה ארטיפקטים מעצם היותה מתוכננת על ידי – מחשבה פוסטמודרניסטית מובהקת (אם הבנתי נכון מה זה פ"מ), נראה לי ממש מוגזם. לחפש ערך באנציקלופדיה ולחשוב על הנאורות ודידרו. מזל שידיעותי מוגבלות.

בדרך כלל אני מעדיפה שלא להכנס למשבצת ולא להכניס אחרים למשבצות והכללות. העולם מורכב מכדי שנאמץ השקפה בודדת על כל מרכיביה אלא נראה לי עדיף לשאוב מכל השקפה את הרעיונות הנראים לי. האם זהו זליג? או שההשקפה של כל אדם היא יצירה עצמאית שלו המורכבת מהדרך בה הוא תופס את ההשקפות שמסביבו, מהרעיונות שהוא שואב מכל השקפה ומהרעיונות העצמאים שלו. האין זה נכון שהרעיון האחרון הזה הולך ישר לסל הפוסטמודרניסטי?

אבוי, התחלתי למיין את העולם... אנא דעתכם הרפואית והמלומדת. גם רפואה אלטרנטיבית תתקבל בברכה, בטח במקרה הזה.

בלוג עם טעם

ביום שישי ראיתי את הסרט "ג'וליה וג'ולי" בסינמטק. הסרט מתאר צעירה המתחילה את דרכה בעולם המבוגרים. היא די אבודה. בסטנדרטים המקובלים היא בסדר, יש לה עבודה וגם פוטנציאל למשפחה. אבל ברור שהיא עדיין לא במקום בו הייתה רוצה להיות, ואז בעלה מציע לה להתחיל לכתוב בלוג. היא אוהבת לבשל ולכתוב ומחליטה לפתוח בפרויקט בו היא מבשלת את כל המתכונים בספר של ג'וליה ציילד האגדית ומתארת את התקדמותה בבלוג שהיא פותחת. בהתחלה היא כותבת לחלל הקיברנטי הפתוח, אחר כך חבריה וקרובי משפחה קוראים ומגיבים. בשלב מסוים מגיעים לבלוג גם זרים במספר הולך וגדל, הקוראים את הרשומות ועוקבים אחר הפרויקט בקשב רב. זהו סיפור אמיתי, ובסופו של דבר הבלוג הפך לסיפור הצמיחה של ג'ולי, ובאמצעותו היא הביאה את עצמה למקום של שגשוג ופריחה. נחמד להציץ בבלוג הנוכחי שלה.

גם בחינוך יש מקום לצורת הביטוי והדיאלוג הזו. כשחיפשתי דוגמאות לשימוש בבלוגים בחינוך מצאתי בלוגים עם הרבה טעם. למשל הבלוג של המורה לספרות שלימדה את "הקמצן" של מולייר. המורה בקשה מהתלמידים לפתוח בלוג כדמות מהמחזה. התלמידים הכניסו בבלוג רשומות בשם הדמות שבחרו, אתרים אהובים עליה, ואף הגיבו בבלוגים של חבריהם, "הדמויות" האחרות במחזה. התוצאה מקסימה וכדאי להיכנס.

בבלוג של מורה למדעים בשוהם אפשר למצוא סיכומים, קישורים ודיונים של המורה עם התלמידים שמבקשים הסברים. המורה מזמינה את הילדים אל הבלוג ויוצרת סביבה חמה לדיאלוג: "הבלוג שלי יהיה מיועד לתלמידיי היקרים ... אתם מוזמנים לשאול שאלות בנושא, להעיר ולהאיר הערות להוסיף קישורים מעניינים וכל דבר שתרצו. באהבה המורה למדעים". בלוגים של מורים נוספים: הבלוג של שוש מאורט ערד, והבלוג של המורה לחינוך גופני, ניבה פרי מחיפה. שימוש מיוחד בז'אנר" באופן שמעודד מחקר עצמאי בהיסטוריה, מצאתי בבלוג של מורה להסטוריה מתיכון זיו, יורם חיים.


מחנכ/ת יכול/ה להשתמש בבלוג כדי ללוות כיתה בשנים המשותפות: לדבר על אירועים בחדשות, לנהל יומן קריאה, לוח מודעות, תמיכה רגשית, תרגול כתיבה, חומר למבחנים, תמונות מאירועי הכיתה וכדומה. כך יוצאת הכיתה והמורה מהגבולות הפיזיים של בית הספר ומאפשרת לילדים להרגיש שהם חשובים זה לזה בכלל בחיים ולא רק בבית הספר. דוגמה מקסימה אפשר לראות בבלוג הכיתתי של טרי פרידמן, מורה בחינוך המיוחד. פרידמן מספרת כיצד הבלוג הפך לקבוצת תמיכה. היא משתפת את הילדות בכל החלטה משמעותית לגבי התנהלות הבלוג והתכנים וכך הבנות הופכות את הבלוג לשלהן. ספרנית בבית ספר אוסטרלי מנהלת בלוג לילדים, מספרת שכדי לעורר את הילדים להגיב היא נוהגת לפרסם כל שבוע את "שאלת השבוע", שאלה פתוחה ללא תשובה מוחלטת והגרלה בין העונים למצוא את המנצח. למחנך כיתה בחוף השרון, איציק הופמן יש בלוג מקסים לתפארת. במיוחד אהבתי את הפוסט שלו לאחר ביקור במוזיאון הפלמ"ח, ושמחתי על הקריאה שלו לילדים להתחסן, מין נקיטת עמדה עדינה אך נחרצת במקומות הנכונים. בפוסט אחר הוא מציג שאלון אישי נחמד אותו ממלא כל פעם תלמיד אחר (מזכיר לי את קונספט ה: sharing או ה: show and tell הנהוג בארה"ב, המאפשר לילד להביא מ"העצמו" שלא שייך ללימודים, אל חבריו לכיתה). שילוב של הדרכה, חום ונגישות. אותו מורה מנהל גם "קומונה" בנושא לימודי היסטוריה בתפוז. כדאי לבדוק.


לסיכום, נראה לי שצורת הדיאלוג הזו יכולה להיות נהדרת הן לביטוי אישי והן לפעילות קבוצתית. חברי ומשפחתי אשר הגיבו פה עד כה, כתבו את דעתם והאירו נושאים מן הכתוב באופן מאד מעודד ומעניין ואני מודה לכם מאד מאד. אשמח אם תמשיכו וגם אשמח לשמוע רעיונות להרחבת מעגל המגיבים והשיחה.

Frizzled enough teacher

Ms. Frizzle היא מודל למורה למדע, כל כולה חגיגה של מדע. דרך ההוראה העיקרית שלה היא בהתנסות. Friz לוקחת את הכיתה שלה ב- Magic School Bus, ליערות הגשם, לתוך תנור, לתוך הקיבה, למערכת הדם. התלמידים הופכים לדבורים, צמחים ועוד כהנה וכהנה הרפתקאות מצוירות. לא תמיד הכול מסודר ומתוכנן. לעיתים נכנסים לצרות והילדים נאלצים לחקור את דרכם החוצה. בנוסף, הילדים מתנסים, כותבים, חושבים ועובדים בצוות. מלבד היות ה- frizzled מודל להוראת מדע יש עוד כמה סיבות לבחירת השם... אבל על זה אולי בפעם אחרת.

The Mysteries of Udolpho, by Anne Radcliffe

By Anne Radcliffe

סיפור מפחיד ומותח במובן תמים ורציונאלי. למעשה, רדקליף היא מחלוצי ז'אנר הרומנים הגותיים בדומה לאחיות ברונטה 50 שנה מאוחר יותר. רדקליף חוננה ביכולת לצייר באמצעות מילים וסיפרה מתובל בתיאורי טבע שחלקם מלאי אווירה נשגבת של יפי הטבע, וחלקם האחר מעביר את אווירת האיום ואי הוודאות. יתכן כי את ציוריו של הצייר החביב עליה,סלבטור רוזה בן המאה ה-17, רדקליף מתארת במילותיה: Volume 2, Chapter 5: "Towards the close of day, the road wound into a deep valley. Mountains, whose shaggy steeps appeared to be inaccessible, almost surrounded it. To the east, a vista opened, that exhibited the Apennines in their darkest horrors; and the long perspective of retiring summits, rising over each other, their ridges clothed with pines, exhibited a stronger image of grandeur, than any that Emily had yet seen. The sun had just sunk below the top of the mountains she was descending, whose long shadow stretched athwart the valley, but his sloping rays, shooting through an opening of the cliffs, touched with a yellow gleam the summits of the forest, that hung upon the opposite steeps, and streamed in full splendour upon the towers and battlements of a castle, that spread its extensive ramparts along the brow of a precipice above. The splendour of these illumined objects was heightened by the contrasted shade, which involved the valley below."

גיבורת הסיפור היא אמילי, נערה יפה ומרשימה באופייה, אשר עוברת תלאות ובכל זאת דואגת להתנהג באופן ראוי, בדקורום, עם propriety ו- sensibility. השמירה על מוניטין חסוד וצנוע כך מסתבר, היא התנהגות חיונית לבנות המעמד הגבוה בתקופה עליה מסופר. ובכל זאת מעניין שאביה של אמילי בשוכבו על ערש דווי מייעץ לה not to indulge in sensibility. וטוב שכך, שכן רוב הצרות המתרגשות עליה נגרמות בשל עיסוק היתר בשמירה על נאותות. נזכרתי בספרים של ג'יין אוסטן כשקראתי על אמילי. אכן, sense and sensibility מנוגדים לעיתים ועם זאת האחד לא יכול בלי השני. אם מתמקדים ב-sensibility ושוכחים מה- sense עלולים לחטוא בגאווה ודעה קדומה. אגב, מוטיב הדעה הקדומה מופיע ב- Udolpho באופן מאד דומה לזה של ג'יין אוסטן מאוחר יותר, אבל לא אספר יותר. למיטב ידיעתי הספר לא תורגם לעברית אבל יש עותקים שלו בספריה של האוניברסיטה, etext ב- Project Guttenberg ו-audio ב- librivox.org.

גיבור נוסף שבא והולך בעלילה הוא הכסף. הכסף בסיפור מגיע בירושה, בנישואין או במתנת נדיבות ליבם של הגיבורים. תמיד לפי הכלל "צדיק וטוב לו". אין בסיפור אף לא אדם יצרן אחד. זה מזכיר לי סרט שראיתי על ביאטריקס פוטר שהתאהבה בבחור שהדפיס את ספרה הראשון. כשאמה (בסרט) שמעה על הקשר היא אמרה:

"You shouldn't invite trade's men. They bring dust into the house..."

וזאת לגבי המוביליות בחברה האנגלית של סוף המאה ה-18.אבל אסור להיות חמורים מדי עם הגיבורה הצעירה. אין ספק שיש לה פרופורציות בחיים,  באומרה לאביה: "Poverty cannot deprive us of many consolations. It cannot rob us of the affection we have for each other, or degrade us in our own opinion, of in that of any person, whose opinion we ought to value."

שוב  ג'יין אוסטן:
 Udolpho מוזכר פעמים רבות בפרודיה הגותית של ג'יין אוסטן Northanger Abbey. הנה למשל הדיאלוג המשעשע הבא:

"But, my dearest Catherine, what have you been doing with yourself all this morning? Have you gone on with Udolpho?"

"Yes, I have been reading it ever since I woke; and I am got to the black veil."

"Are you, indeed? How delightful! Oh! I would not tell you what is behind the black veil for the world! Are not you wild to know?"

"Oh! Yes, quite; what can it be? But do not tell me—I would not be told upon any account. I know it must be a skeleton, I am sure it is Laurentina's skeleton. Oh! I am delighted with the book! I should like to spend my whole life in reading it. I assure you, if it had not been to meet you, I would not have come away from it for all the world."

"Dear creature! How much I am obliged to you; and when you have finished Udolpho, we will read The Italian together; and I have made out a list of ten or twelve more of the same kind for you."

"Have you, indeed! How glad I am! …but are they all horrid, are you sure they are all horrid?"

"Yes, quite sure; for a particular friend of mine, a Miss Andrews, a sweet girl, one of the sweetest creatures in the world, has read every one of them."

קריאה נוספת:
עבודת דוקטורט מאת Frances Clara McIntyreבנושא "אן רדקליף ביחס לזמנה" - אני מקווה להגיע לקרוא לפחות חלק.

בלוג של rebecca.hasenauer בנושא The rise of the novel, נושא שמאד מעניין אותי בשנה האחרונה

חינוכו של איינשטיין: מקויפמן אל פסטולוצ'י

"A foolish faith in authority is the worst enemy of truth"

אלברט איינשטיין

חינוכו של אלברט איינשטיין עד הגיעו לבגרות מגוון ומעורר מחשבה. בביוגרפיה "Einstein: His Life and Universe" מספר וולטר אייזקסון שאיינשטיין התחיל ללכת לבית הספר בגיל שש והיה הראשון בכיתתו. בהגיעו לגיל 9 הוא עבר ללואיפולד גימנזיום במינכן. זהו מוסד הנאמן לעקרונות הנאורות ובו למדו מתמטיקה, מדע, לטינית ויוונית. גם שם ציוניו היו מעולים, אבל איינשטיין סבל תחת הסגנון הסמכותני של ההוראה בבית הספר. הוא לא אהב את הצורה המיכאנית של לימוד השפות, תרגולים מייגעים, לימוד שיטתי, וסגידה לסמכות. למזלו, הוא זכה לטיפוח בבית מדודו, המהנדס יענקל איינשטיין שהכיר לו את האלגברה. כשאיינשטיין היה בן 10, הוריו החלו לארח את מקס תלמוד, תלמיד רפואה עני אשר היה מגיע פעם בשבוע לאכול יחד עם המשפחה, כמנהג היהודי לארח תלמיד חכם ועני. תלמוד נהג להביא איתו ספרי מדע ופיזיקה שאיינשטיין קרא בשקיקה. בשלב מסוים כשעבר איינשטיין את ידיעותיו של תלמוד במדעים, הביא לו הסטודנט גם ספרי פילוסופיה. המורים בביה"ס לא אהבו את איינשטיין אשר היה יושב בסוף הכיתה ומחייך, כפי שאחד מהם כתב לו: "הנוכחות שלך פוגעת בכבוד הכיתה למורה". איינשטיין מצידו אמר שבביה"ס היסודי המורים היו כמו drill sergeants ובגימנזיום היו המורים כמו lieutenants.

אל חינוך אוטוריטטיבי זה כנראה שקויפמן מייחל (מתגעגע?) בכתבו את המאמר "נפש ורוח בחינוך":
"פרוטגורס אמר, שאין לו לאדם עולם אחר זולת החוויה: כי "האדם הוא מידת כל הדברים" ואילו אפלטון הורה, שהחוויה אינה מידה ושעולם היש הוא עולם של אידיאות נצחיות...הפעולה החינוכית אינה לעולם אלא זו: הנחלת ערכי דור הולך לדור בא, עצוב נפש דור בא ברוח דור הולך...כל פעולת חנוך היא פעולה של הורשה, שבה המחנך מנחיל ערכי רוח למתחנך. פעולת החינוך היא מפני זה לפי עצם מהותה אבטוריטטיבית. מטרתה היא לעולם כבוש נפש החניך על ידי הרוח, שהמחנך הוא נושאו, ובאין כבוש זה אין פעולה חינוכית כלל. הכבוש יכול להיות כבוש מתוך אהבה ורצון או מתוך מתח של מלחמה, אבל כבוש הוא לעולם."

כשהיה איינשטיין בן 15, נאלצה משפחתו לעבור לאיטליה בשל קשיים כלכליים וכעבור שנה, החל איינשטיין ללמוד בבית ספר באראו, שוויץ. ההוראה בבית הספר היה מבוססת על הפילוסופיה של איש חינוך שוויצרי מתחילת המאה ה-19 בשם יוהאן היינריך פסטלוצ'י (Pestalozzi), אשר האמין כי יש לטפח את האצילות הפנימית והאינדיווידואליות של כל ילד. פסטלוצ'י, אשר הושפע מאד מרוסו והנטורליזם האמין כי יש להתאים את החינוך לחוויותיו ולהתפתחותו הפסיכולוגית הטבעית של הילד. הוא טען כי יש לאפשר לתלמידים להגיע למסקנות שלהם באופן עצמאי. בשיטתו השתמשו הרבה בהתנסות

(hands-on observation), חשיבה קונספטואלית, והדמייה חזותית (visual imagery). אחותו של איינשטיין, מיה, ספרה כי בבית הספר באראו נמנעו מתרגול מייגע, שינון וכפיית עובדות ולעומת זאת הדגישו חשיבה עצמאית. הילדים ראו במורה לא דמות סמכותית אלא דמות אדם בעל אישיות ייחודית לצדו של התלמיד.

אם כך, החינוך שהשלים את שנות נערותו של איינשטיין היה הפוך מהחינוך הגרמני המבוסס על סמכות חיצונית, זה היה חינוך המבוסס על פעולה חופשית ואחריות אישית.

האור והקנון. משל המערה של אפלטון

מתוך "כל שצריך להיות אדם" בעריכת נמרוד אלוני

"יחיד הסגולה שעשה את כל הדרך אל מחוץ למערה והגיע למדרגה של התבוננות ישירה בשמש, יכול להתענג על הגשמת היסוד הנעלה ביותר ברוח האדם, באנו עדים בשנים האחרונות לשיתוף פעולה בין קפיטליזם גלובלי (שהגיונו הבלעדי הוא הפקת רווחים), תקשורת המונים (המשועבדת לרייטינג), והשקפה פוסט מודרנית (ששוללת כל אמות מידה אובייקטיביות לאיכויות תרבות). שלוש מגמות אלה יחד דוחקות לשוליים את הסטנדרטים המסורתיים של תרבות וחינוך – לרבות השכלה רחבה, לשון עשירה, חשיבה ביקורתית, חוש מידה, משמעת עצמית, רגישות מוסרית, טעם אמנותי ואחריות חברתית – וממסדות במקומן תרבות המונית ושטוחה של כוחנות, נהנתנות וסלבריטאות.

...טקסטים שזכו בפילוסופיה החינוכית למעמד קנוני – הן משום שבלעדיהם אנו חסרים את המפתחות להבנת הסוגיות המרכזיות של החינוך והן משום שאיכותם זכתה להכרה בקרב ציבורים רבים ומגוונים, מעבר לגבולות הזמן, המקום, הדת והלאום. הקלאסי, במילים אחרות, הוא בכל מקום ובכל זמן אקטואלי ורלוונטי."

חינוך בייסורים, האומנם? משל המערה של אפלטון

על פי משל המערה של אפלטון, היציאה ההדרגתית מחשכת המערה אל אור השמש משולה ליציאה מבורות לדעת ומעבדות לחירות. הרעיונות שבמשל הם: מעבר מחושך והגבלה אל אור וחופש, מעותק וצללים למקור, מבורות לאידאות, אמת וקנון. לבסוף, המעבר אל הידע כרוך בסבל ומאמץ מייסר.

הרעיון שהמעבר מבורות לידע כרוך בסבל ובייסורים עורר אצלי התנגדות רבה. לפי הניסיון שלי עד עתה, המעבר מאי הידיעה אל הידיעה הוא אחד מגורמי האושר. להגיע אל הידע לא פחות מהנה מאשר להיות בעליו. אמנם לא הייתי מודעת לזה עד עכשיו, אבל לעיתים אני מחפשת נושאים הקשים לי במיוחד כדי להרגיש את תחושת התזוזה של גלגלים חלודים במוחי. כמובן שהדעת שאבקש היא כזו שמעניינת אותי אבל גם תהליך רכישתה מהנה.

מוחמד אלגזאלי, "משחר נעוריי ...לא פסקתי לחדור לתהומות הים העמוק ולצלול במעמקיו כצלול גיבור עז רוח ולא כפחדן זהיר. אל כל מחשך פרצתי, עם כל הסתומות נפתלתי, בכל מצולה צללתי, ואבחן עיקרי כל כיתה, בבקשי לגלות סודות כל דרך...הצימאון להגיע אל חקר האמת של הדברים היה משוש דרכי עוד משחר ילדותי. היה זה יצר טבע, שטבע אללה בליבי, ולא עניין של רצון והתאמצות"

ברטרנד ראסל, "למען מה חייתי. שלושה רגשות עזים, פשוטים אך כובשים, משלו בחיי: תשוקה לאהבה, תאווה לידע וחמלה מייסרת כלפי הסבל האנושי...ברגש ובלהט חיפשתי דעת. רציתי להבין את לב האדם. רציתי להבין את סדר היקום ואת מהלכי הכוכבים. גם ניסיתי לעמוד על החוקיות המתמטית אשר מושלת בטבע וקובעת את הסדרים הקבועים שמעבר לתופעות המשתנות."

אצל הרבה ילדים קיימת הנאה טבעית מרכישת ידע. כל פעוט בעגלה מצביע על סביבתו כל הזמן ושואל: "מה זה?"  משהו קורה לילדים כך שכשהם מגיעים לתיכון, מעטים עדיין מבטאים את הסקרנות הזו. זהו אינו תהליך טבעי של התבגרות, אלא טעות לה גורמת המערכת.

מספיק שנחשוב על המורה עם 30-40 ילדים בכיתה שכועס/ת על הילדים "שהמשיכו בחוברת" וכך הפריעו לנוחות ההוראה (יש יותר לבדוק, למורה לא ברור מה הילד יודע, הילד מפריע כי משתעמם). ילדים אלו סקרנים ורצו להתקדם ולדעת עוד, אולם המורה "מכבה" את להבת הסקרנות שלהם בסירוב שלא להתאים את הלמידה אליהם אלא לצפות מהילד שיתאים את עצמו אל התכנית של המורה. בנוסף, החלוקה לכיתות לפי גיל היא פעמים רבות שרירותית ולא משקפת את השלב ההתפתחותי בו נמצאים החשיבה והידע של הילד/ה. כך 2-3 הילדים שמתאימים לרמה בה מלמדים בכיתה נהנים ואילו שאר הילדים שמתאימים לשתי הרמות העוקבות (במקרה הטוב) סובלים. הילדים שעוד לא הגיעו לרמת הממוצע של אותו גיל חשים עלבון וכעס והילדים שעברו את רמת הממוצע משתעממים ומתייאשים. שתי קבוצות הילדים הללו יגיעו לתיכון ללא אהבת הלמידה. שוב המערכת בסירבולה מצפה מהילד שיתאים את עצמו אליה במקום להיפך.

אחד האתגרים של מורים בתיכון צריך להיות למצוא את הדרך לאפשר לילדים לחזור ולבטא את הסקרנות הטבעית שלהם, במקום לכפות עליהם ייסורי למידה. תהיו בטוחים שהסקרנות עדיין שם, מי יותר ומי פחות ולא כלפי כל נושא לימודים, בדיוק כמו אצל מבוגרים, אבל היא שם.

הציטוטים לקוחים מהספר, "כל שצריך להיות אדם. מסע בפילוסופיה חינוכית" אנתולוגיה בעריכת נמרוד אלוני.

התמונה הראשונה לקוחה מ- zenbrush

התמונה השניה היא של  Melissa Manfull

מתוך משל המערה של אפלטון:

"צייר-נא בנפשך מצב כדלהלן, ויהא לך משל לתכונתנו הטבעית, אשר לחינוך וחוסר-חינוך. תאר לך בני אדם השוכנים מתחת לפני האדמה במעין מערה...בתוכה הם אסורים מילדותם... עד שאין בידם לשנות מקומם...ולהסב ראשם...הרחק מאחוריהם...דולק אור של אש... לאורך החומה (שמאחוריהם) נושאים בני אדם כלים...ופסלי אנשים ובעלי חי העשויים אבן ועץ...אחד מהם יותר מכבליו ויוכרח לפתע לקום, להפנות צווארו, ללכת ולהביט כלפי האור, ובכל אלה יתייסר בייסורים, ומחמת הנצנוץ לא יוכל להביט אל הדברים הללו שאז ראה צלליהם... אם אף יכריחנו להביט אל האור עצמו, כלום לא תכאבנה עיניו ויפנה עורף ויברח אל אותם המראות שהוא מסוגל לראותם... ואם מי שהוא ימשכנו משם בכוח בעלייה הקשה והתלולה, ולא ירפה עד שימשכנו החוצה אל אור השמש, כלום לא יתייסר בייסורים ויתרעם, ואם יגיע אל אור היום, יסנוור הזוהר את עיניו ולא יוכל לראות אף דבר מהדברים האמיתיים, כפי שהם נקראים עכשיו?... בסופו של דבר יראה את השמש, - לא דמיונותיו על פני המים ...אם האיש שכך עלה לו, ישוב וירד, וישב במושבו הישן – כלום לא תחשכנה עיניו כשלפתע יבוא לשם מאור השמש?...ובטרם ירגיל עיניו (לחושך) – כלום לא יהא לצחוק, ויאמרו עליו שחזר מעלייתו למעלה בעיניים מקולקלות...כלום לא יהרגוהו?

על מה אכתוב?



הבלוג הזה משמש ככלי שיחה, כלי ביטוי וכלי לימוד. שלושת המטרות הללו מתערבבות זו בזו. לפרוק הגיגים, לשמוע הגיגים של אחרים, להכיר נקודות ראות שונות ובעזרתן לגבש את דעתי.

ברצוני לאסוף חומר שישמש לי מטען פילוסופי ואידיאולוגי. כמו הנרטיב שמציע פוסטמן כמניע ומוביל להוראה (חלק ראשון של "קץ החינוך" מאת ניל פוסטמן) .

בנוסף לנושאים תיאורטיים בחינוך אני רוצה לעסוק בפרקטיקה של הוראת הביולוגיה (אזהיר בכותרת) ולאסוף חומרים וקישורים למערכי שיעור מוצלחים.

ולבסוף, הבטחתי למנוייה הראשונה של הבלוג (ביתי) לספר גם על הספרים שאני קוראת.