דווקא נראה לי הפוסטמודרניזם. בטח מישהו מאד "נאור ורציונאלי" החליט שצריך לרחוץ כלים. זו הפשטה כללית המתכחשת לספציפית ולמיוחדת של חיי יום-יום (בעיקר במשפחה גדולה ורעבה). אני בטוחה שמאחורי הקטגוריה האוניברסלית הזו קיימת קביעה אמפיריסטית ומתודולוגית נסיונית שאני בזה לה, לאחר כל האכזבות של המאה ה-20, הן מהמדע והטכנולוגיה והן מהרעיונות החברתיים הגדולים. בנוסף, אני קוראת להפטר מהיומרנות המטפיזית הגרנדיוזית של המטה-נרטיב של קיפול הכביסה. למה להחניק את היצירתיות ולא לדחוף את הכביסה לארון באופן פלורליסטי?
ג'ירו:"הפשטות כלליות המתכחשות לספציפית ולמיוחדת של חיי יום-יום, שוללות את המיוחד והלוקלי, ומחניקות שונות תחת הסיסמה של קטגוריות אוניברסאליות, נדחות כרודניות"
איגלטון:"פוסט מודרניזם מסמן את מותן של תיאוריות כוללניות (meta-narratives). הפלורליזם של הפוסט מודרניות, המגוון ההטרוגני של סגנונות חיים...המדע והפילוסופיה חייבים להיפטר מהיומרות המטפיזיות הגרנדיוזיות ולראות עצמם ביתר צניעות כסתם סדרה אחרת של סיפורים (נרטיבים)"
כטירונית בלימוד המחשבה הפילוסופית אני נתקלת בתופעה מדאיגה לאחרונה. כל רעיון או אירוע פעוט ככל שיהיה, מתעופף ונכנס למשבצת הפילוסופית המתאימה. כמו תלמיד רפואה שמאבחן בעצמו את כל המחלות עליהן הוא לומד. האם אני לוקה בדוגמטיטיס? האם הטיול השנתי בבית הספר משמש להומניזציה של הילד בעיני המורה והילדים האחרים, א-לה-פריירה? לחשוב על פרנסיס בייקון כשאני מתכננת ניסוי במעבדה (הגישה האמפיריסטית והמתודולוגית הניסיונית) ובו זמנית להרגיש שכל מערכת ניסויית כזו עלולה לגרור אחריה ארטיפקטים מעצם היותה מתוכננת על ידי – מחשבה פוסטמודרניסטית מובהקת (אם הבנתי נכון מה זה פ"מ), נראה לי ממש מוגזם. לחפש ערך באנציקלופדיה ולחשוב על הנאורות ודידרו. מזל שידיעותי מוגבלות.
בדרך כלל אני מעדיפה שלא להכנס למשבצת ולא להכניס אחרים למשבצות והכללות. העולם מורכב מכדי שנאמץ השקפה בודדת על כל מרכיביה אלא נראה לי עדיף לשאוב מכל השקפה את הרעיונות הנראים לי. האם זהו זליג? או שההשקפה של כל אדם היא יצירה עצמאית שלו המורכבת מהדרך בה הוא תופס את ההשקפות שמסביבו, מהרעיונות שהוא שואב מכל השקפה ומהרעיונות העצמאים שלו. האין זה נכון שהרעיון האחרון הזה הולך ישר לסל הפוסטמודרניסטי?
אבוי, התחלתי למיין את העולם... אנא דעתכם הרפואית והמלומדת. גם רפואה אלטרנטיבית תתקבל בברכה, בטח במקרה הזה.
ג'ירו:"הפשטות כלליות המתכחשות לספציפית ולמיוחדת של חיי יום-יום, שוללות את המיוחד והלוקלי, ומחניקות שונות תחת הסיסמה של קטגוריות אוניברסאליות, נדחות כרודניות"
איגלטון:"פוסט מודרניזם מסמן את מותן של תיאוריות כוללניות (meta-narratives). הפלורליזם של הפוסט מודרניות, המגוון ההטרוגני של סגנונות חיים...המדע והפילוסופיה חייבים להיפטר מהיומרות המטפיזיות הגרנדיוזיות ולראות עצמם ביתר צניעות כסתם סדרה אחרת של סיפורים (נרטיבים)"
כטירונית בלימוד המחשבה הפילוסופית אני נתקלת בתופעה מדאיגה לאחרונה. כל רעיון או אירוע פעוט ככל שיהיה, מתעופף ונכנס למשבצת הפילוסופית המתאימה. כמו תלמיד רפואה שמאבחן בעצמו את כל המחלות עליהן הוא לומד. האם אני לוקה בדוגמטיטיס? האם הטיול השנתי בבית הספר משמש להומניזציה של הילד בעיני המורה והילדים האחרים, א-לה-פריירה? לחשוב על פרנסיס בייקון כשאני מתכננת ניסוי במעבדה (הגישה האמפיריסטית והמתודולוגית הניסיונית) ובו זמנית להרגיש שכל מערכת ניסויית כזו עלולה לגרור אחריה ארטיפקטים מעצם היותה מתוכננת על ידי – מחשבה פוסטמודרניסטית מובהקת (אם הבנתי נכון מה זה פ"מ), נראה לי ממש מוגזם. לחפש ערך באנציקלופדיה ולחשוב על הנאורות ודידרו. מזל שידיעותי מוגבלות.
אבוי, התחלתי למיין את העולם... אנא דעתכם הרפואית והמלומדת. גם רפואה אלטרנטיבית תתקבל בברכה, בטח במקרה הזה.
