‏הצגת רשומות עם תוויות הוראת היסטוריה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הוראת היסטוריה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 16 במרץ 2010

Ivanhoe, by Sir Walter Scott

"אייבנהו" הוא רומן היסטורי מתחילת המאה ה-19 המתאר את סיפורו של סר ווילפרד מאייבנהו אשר חזר ממסע הצלב ה-III (מאה ה-11) וחבר לרובין הוד (סר רוברט מלוקסלי) כדי לתמוך בריצ'רד לב הארי נגד אחיו הנסיך ג'ון. ריצ'רד וג'ון היו בניו של המלך הנרי II (Henry Plantagenet), בנה של מטילדה הסקסונית וסטפן, מהשושלת הצרפתית Anjou, צאצא של ויליאם הכובש. ריצ'רד בילה כ-10 חודשים בלבד באנגליה בכל 10 שנות שילטונו. בזמן העדרו ניסה אחיו הצעיר, ג'ון להשתלט על נכסי השלטון. בינתיים ריצ'רד ניצח את סלח-א-דין במצור על עכו ובקרבות בארסוף ויפו (1192). בחזרו מארץ הקודש נשבה ריצ'רד על ידי קיסר אוסטריה. לאחר תשלום כופר גדול נגד רצונו, שוחרר ריצ'רד ופיליפ, מלך צרפת הזהיר את ג'ון "look to yourself, the devil is loosed" וג'ון ברח לצרפת.

ג'ון מקבל מכתב בנוסח דומה, "Take heed to yourself for the Devil is unchained", במהלך עלילת הספר. הוא נמצא בעיצומו של טורניר אבירים, כשלפתע מופיע אביר שחור מסתורי אשר מציל את אייבנהו ברגע מכריע. התמיכה שנותן אייבנהו לריצ'רד אינה טריוויאלית שכן, אייבנהו הוא בנו של אציל סקסוני (Cedric) וסקוט מתאר התייחסות של הסקסונים אל הנורמאנים ככובשים. ריצ'רד משכיל לסחוף איתו את בני האצילים הסקסונים אל מסע הצלב, לקבל את תרבותם ואת תמיכתם.

ההפתעה הגדולה בשבילי בקריאת הספר הייתה שתי דמויות היהודים בו. לא זכרתי מקריאתי את הספר מזמן, כי הופיעו בספר יהודים בתפקידי מפתח כה משמעותיים. אייזק מיורק (Isaac of York) וביתו, רבקה (Rebbeca), מתוארים באופן  אמביוולנטי. מחד, המספר מביע אמפטיה למצבם הקשה כיהודים וליחס האכזרי אליהם מצד הנוצרים. מאידך, דמות האב מתוארת כסטריאוטיפ של זקן מוזנח, קמצן ועשיר שעסוק באופן כפייתי בכסף. ביתו לעומת זאת, היא גיבורה אמיצה, יפה, נדיבה, טובה ונבונה.

ניכרת בספר מצד הדמויות, שנאה גדולה כלפי היהודים באשר הם, קשי עורף שלא עוזבים את "דרכם המוטעית" כדי לחבור אל דרך ישו. ואכן, יש לזכור שרק בוועידה הכנסייתית שנערכה בשנים 1962-1965 שינתה הכנסייה את הדוגמה והכריזה שהיהודים לא נתפסים יותר כאחראים לצליבה של ישו, גם לא באופן גורף היהודים שחיו בתקופת ישו. ובכלל הצליבה מוגדרת כשלב משמעותי בהתפתחות הדת הנוצרית, ביטוי לאהבה ולהקרבה של ישו למען כפר על חטאי האנשים. יש המבקרים את סקוט על התיאור הסטריאוטיפי של אייזאק מיורק, כתיאור המתאים למאה ה-19 יותר מאשר למאה ה-11.

יהודים הגיעו לראשונה לאנגליה בשנת 1066 מצרפת בעידודו של וויליאם הכובש הנורמאני. בשנת 1144 הואשמו היהודים ברצח טקסי - זה המקרה המתועד הראשון של עלילת דם - ובשנת 1290 גורשו היהודים מאנגליה. אייזאק מיורק וביתו עוזבים בסוף הספר את אנגליה אל ספרד שם

דמות שאהבתי בספר היא דמותו של ליצן החצר של סדריק, וומבה. הוא אמור להיות טיפש, כפי שמכנים לו, אבל איך מישהו מצחיק יכול להיות טיפש? ואכן הוא שנון, אמיץ וישר. בכמה נקודות במהלך העלילה וומבה נהג בתושייה רבה והציל אחרים תוך סיכון עצמו. החולשה היחידה שאני יכולה למנות לגביו היא שאולי הוא לוקה ב- ADHD. משהו בתזזית שלו, בשילוב עם היצירתיות והתבונה מוביל אותי לכיוון מחשבה זה. אולי רק טריסטרם שנדי בספר בשם זה, מאת לורנס סטרן הוא יותר flutterminded מוומבה.

דמותו של ריצ'רד מרשימה אולי כאביר אבל לא כמלך אשר נטש את ארצו לטובת מסעות הצלב. אייבנהו עצמו אינו עושה הרבה בספר, בעיקר מרגע פציעתו. הגיבורה הגדולה של הספר, כך נדמה לי, היא רבקה הרופאה, שמצילה את אייבנהו לאחר פציעתו ועומדת למשפט מכשפות בטירתם של הטמפלרים הפנאטיים, באופן מרשים ואמיץ.

מעניין לקרוא את שכתב דר' איתן בר יוסף על הספר. 
יהיה מעניין לקרוא את ספריו האחרים של סר וולטר סקוט, "הקמע" המתאר את הרפתקאות ריצ'רד לב הארי בארץ ישראל (פלשתינה), את "רוב רוי" ובוודאי את "ווברלי" המתרחש בעת המרד היעקוביני בסקוטלנד - נראה לי ששני האחרונים שימשו כהשראה לדיאנה גבלדון בכתיבת ה- outlander saga. רוב רוי ב- Discovery Channel ועם ליאם ניסן בסרט משנת 1995

ולבסוף, כך רבקה מספרת לרואינה על עזיבתה הקרובה את אנגליה לטובת גרנדה:

"I leave it, lady, ere this moon again changes. My father had a brother high in favour with Mohammed Boabdil, King of Grenada--thither we go, secure of peace and protection, for the payment of such ransom as the Moslem exact from our people."

"And are you not then as well protected in England?" said Rowena. "My husband has favour with the King--the King himself is just and generous."

"Lady," said Rebecca, "I doubt it not--but the people of England are a fierce race, quarrelling ever with their neighbours or among themselves, and ready to plunge the sword into the bowels of each other. Such is no safe abode for the children of my people. Ephraim is an heartless dove--Issachar an over-laboured drudge, which stoops between two burdens. Not in a land of war and blood, surrounded by hostile neighbours, and distracted by internal factions, can Israel hope to rest during her wanderings."




יום ראשון, 17 בינואר 2010

בלוג עם טעם



ביום שישי ראיתי את הסרט "ג'וליה וג'ולי" בסינמטק. הסרט מתאר צעירה המתחילה את דרכה בעולם המבוגרים. היא די אבודה. בסטנדרטים המקובלים היא בסדר, יש לה עבודה וגם פוטנציאל למשפחה. אבל ברור שהיא עדיין לא במקום בו הייתה רוצה להיות, ואז בעלה מציע לה להתחיל לכתוב בלוג. היא אוהבת לבשל ולכתוב ומחליטה לפתוח בפרויקט בו היא מבשלת את כל המתכונים בספר של ג'וליה ציילד האגדית ומתארת את התקדמותה בבלוג שהיא פותחת. בהתחלה היא כותבת לחלל הקיברנטי הפתוח, אחר כך חבריה וקרובי משפחה קוראים ומגיבים. בשלב מסוים מגיעים לבלוג גם זרים במספר הולך וגדל, הקוראים את הרשומות ועוקבים אחר הפרויקט בקשב רב. זהו סיפור אמיתי, ובסופו של דבר הבלוג הפך לסיפור הצמיחה של ג'ולי, ובאמצעותו היא הביאה את עצמה למקום של שגשוג ופריחה. נחמד להציץ בבלוג הנוכחי שלה.


גם בחינוך יש מקום לצורת הביטוי והדיאלוג הזו. כשחיפשתי דוגמאות לשימוש בבלוגים בחינוך מצאתי בלוגים עם הרבה טעם. למשל הבלוג של המורה לספרות שלימדה את "הקמצן" של מולייר. המורה בקשה מהתלמידים לפתוח בלוג כדמות מהמחזה. התלמידים הכניסו בבלוג רשומות בשם הדמות שבחרו, אתרים אהובים עליה, ואף הגיבו בבלוגים של חבריהם, "הדמויות" האחרות במחזה. התוצאה מקסימה וכדאי להיכנס.


בבלוג של מורה למדעים בשוהם אפשר למצוא סיכומים, קישורים ודיונים של המורה עם התלמידים שמבקשים הסברים. המורה מזמינה את הילדים אל הבלוג ויוצרת סביבה חמה לדיאלוג: "הבלוג שלי יהיה מיועד לתלמידיי היקרים ... אתם מוזמנים לשאול שאלות בנושא, להעיר ולהאיר הערות להוסיף קישורים מעניינים וכל דבר שתרצו. באהבה המורה למדעים". בלוגים של מורים נוספים: הבלוג של שוש מאורט ערד, והבלוג של המורה לחינוך גופני, ניבה פרי מחיפה. שימוש מיוחד בז'אנר" באופן שמעודד מחקר עצמאי בהיסטוריה, מצאתי בבלוג של מורה להסטוריה מתיכון זיו, יורם חיים.


מחנכ/ת יכול/ה להשתמש בבלוג כדי ללוות כיתה בשנים המשותפות: לדבר על אירועים בחדשות, לנהל יומן קריאה, לוח מודעות, תמיכה רגשית, תרגול כתיבה, חומר למבחנים, תמונות מאירועי הכיתה וכדומה. כך יוצאת הכיתה והמורה מהגבולות הפיזיים של בית הספר ומאפשרת לילדים להרגיש שהם חשובים זה לזה בכלל בחיים ולא רק בבית הספר. דוגמה מקסימה אפשר לראות בבלוג הכיתתי של טרי פרידמן, מורה בחינוך המיוחד. פרידמן מספרת כיצד הבלוג הפך לקבוצת תמיכה. היא משתפת את הילדות בכל החלטה משמעותית לגבי התנהלות הבלוג והתכנים וכך הבנות הופכות את הבלוג לשלהן. ספרנית בבית ספר אוסטרלי מנהלת בלוג לילדים, מספרת שכדי לעורר את הילדים להגיב היא נוהגת לפרסם כל שבוע את "שאלת השבוע", שאלה פתוחה ללא תשובה מוחלטת והגרלה בין העונים למצוא את המנצח. למחנך כיתה בחוף השרון, איציק הופמן יש בלוג מקסים לתפארת. במיוחד אהבתי את הפוסט שלו לאחר ביקור במוזיאון הפלמ"ח, ושמחתי על הקריאה שלו לילדים להתחסן, מין נקיטת עמדה עדינה אך נחרצת במקומות הנכונים. בפוסט אחר הוא מציג שאלון אישי נחמד אותו ממלא כל פעם תלמיד אחר (מזכיר לי את קונספט ה: sharing או ה: show and tell הנהוג בארה"ב, המאפשר לילד להביא מ"העצמו" שלא שייך ללימודים, אל חבריו לכיתה). שילוב של הדרכה, חום ונגישות. אותו מורה מנהל גם "קומונה" בנושא לימודי היסטוריה בתפוז. כדאי לבדוק.


לסיכום, נראה לי שצורת הדיאלוג הזו יכולה להיות נהדרת הן לביטוי אישי והן לפעילות קבוצתית. חברי ומשפחתי אשר הגיבו פה עד כה, כתבו את דעתם והאירו נושאים מן הכתוב באופן מאד מעודד ומעניין ואני מודה לכם מאד מאד. אשמח אם תמשיכו וגם אשמח לשמוע רעיונות להרחבת מעגל המגיבים והשיחה.