הבעיה בלימוד באמצעות הצבת בעיות

רוב הלימודים הפורמליים החל מחטיבת הביניים דרך התיכון, האוניברסיטה וגם במדע מתנהלים באמצעות הרצאה. שמתי לב שכשאני לומדת בקבוצה אני נהנית יותר וגם לומדת באופן יותר אפקטיבי אם המורה שואל שאלות ומשתף את הלומדים ולכן גם כשאני מרצה או מלמדת, אני משתדלת לעורר דיון ולשאול שאלות. אני אף מכינה מראש שאלות חשיבה או שאלות המעוררות דיון. התחזקתי בדרכי זו במיוחד אחרי שקראתי את דברי פאולו פרירה נגד החינוך הבנקאי בו המורה מפקיד בהרצאתו ידע אצל התלמיד תוך שהתלמיד משמש ככלי קיבול. פרירה קורא לחינוך המציב בעיות, ללימוד יחד של המורה והתלמיד בו שניהם פעילים וצומחים, דיאלוג. חיזוק נוסף קיבלנו לדרך הזו מהמדריכה שלנו בסדנה המעשית.
ואתמול נתקלתי בתגובה שהפתיעה אותי מאד בהקשר של לימוד תוך הצבת בעיות:

בילינו בקיבוץ ברמת הגולן במהלך סוף השבוע. היו שם שיחים של רימון אשר פורח עכשיו. עלי הגביע של פרח הרימון אדומים ועוטפים את שחלת הפרח ממנה יתפתח הפרי לאחר ההפרייה ויצירת הזרעים. שפתם של עלי הגביע היא הכתר שרואים בקצה הרימון. ובכן, לא התאפקתי וביקשתי מהילדים שיסתכלו על השיח וינסו לנחש איזה פרי הוא יוציא. כשביקשו רמז אמרתי להם שהתשובה נמצאת בפרח. אחד מהם אמר: רימון. שנייה נעלבה וכעסה:"אני אמרתי קודם". שלישי התעצבן והתרחק בכעס. אז נכון שהם היו רעבים, אבל בכל זאת מה גרם לתגובה השלילית?

חברי אמר שתמיד הרגיז אותו כשמורים מתחילים לשאול שאלות. "שפשוט יגידו כבר את מה שיש להם לומר? מה החידון הזה? סתם מעודד תחרותיות. רק אחד מרגיש טוב (הוא זה ששמעו שאמר את התשובה) וכל השאר מרגישים קטנים"

מעולם לא ראיתי זאת כך. כנראה באמת כל אחד לומד אחרת.  ויתכן שלפי הפילוסופיה ההומניסטית, לימוד תוך עידוד תחרותיות עלול לפגוע בתחושת הסולידריות בין המשתתפים בתהליך, sense of community.אבל כיצד נפטרים מהמרכיב התחרותי שב"חידון" הזה?

אולי אפשר להשתמש ברעיון של אריק מזור של הדרכת עמיתים (כולל התגובה של דר' פרנפס ברשומה, האומרת שהרעיון מדובר בחוגים המיקצועיים זה מכבר ונטוע עמוק בקונסטרוקטיביזם). כך, לאחר שמציגים בעיה לבקש מהמשתתפים להסכים על תשובה בתוך הקבוצה. ובמקרה הפרטי שתיארתי, אולי הייתי צריכה לבקש מהילדים לחשוב על תשובה ביחד? כך חלק לומד וחלק מתחזק בדעתו.

כיצד לדעתך אפשר להציב בעיות תוך המנעות מתחרות שאינה בונה?

ובכלל, האם הצבת בעיות היא דרך מתאימה לערב ריגשית את הלומד בנושא הנלמד? או שעדיפות דרכים אחרות?

תודה מראש על כל תגובה, גם אם קצרה או אנונימית



Botticelli’s Madonna of the Pomegranate, 1487

הדרכת עמיתים בלימוד מדעים - כיצד ליישם?

כיצד ניתן ליישם את הרעיון של שילוב שאלות והדרכת עמיתים בלימוד ביולוגיה בתיכון? נראה לי שחלק מהשיעורים בהחלט יכולים לשלב הדרכת עמיתים לפי הדרך שאריק מזור מציע. זו דרך המאפשרת לתת הזדמנות לתלמידים שלומדים היטב תוך דיון ושיתוף פעולה, להפנים וליישם את הנושא הנלמד. בנוסף, כפי שראיתי בהתנסויות שלי בהוראה, שילוב דיון בשיעור לא רק מוסיף עניין לשיעור אלא גם יוצר קשר רגשי אל הנושא הנלמד ולכן אני מאמצת את הצעתה של יהודית אמיר בחום ורואה בהמצאת שאלות חשיבה טובות את החלק החשוב בהכנה לשיעור. 

הדרך בה הייתי מיישמת את הרעיון של מזור היא לשלב אותו בשיעור כמו אחד הכלים הרבים ליצירת מעורבות של תלמידים בשיעור. לדוגמה, לחלק את הנושא למודולים לפי העקרונות הנלמדים, בכל מודול ללמד את הנושא או העקרון באמצעות מצגת של 10 דק' (לטובת התלמידים שמעדיפים ישר לעניין ומסודר) ואז אפשר לנהל דיון עם כל הקבוצה או לשאול שאלות עקרוניות, תשובות, הצגת כרטיסי תשובות, הערכת שיעור העונים נכון, דיון עמיתים, וסיכום.

יתרון נוסף שיש בעיני לשיטה טמון בכך שהיא מבוססת על לימוד מונחה עקרונות. זהו נושא שמאד מעסיק אותי ובחלקו נוגע בשימוש בעקרונות הביולוגים להרכבת שאלות - ולכן אתייחס בעתיד.

אודה מאד למי שיגיב ויכתוב את דעתו על השיטה של מזור או רעיונות ליישומים אפשריים בתחומי דעת נוספים

פדגוגיה של הדרכת עמיתים תוך הצבת בעיות

לימוד הוא הרבה מעבר להעברת מידע, בעיקר בתחומי המדע. לפני המהפכה התעשייתית, כשספרים היו מצרך יקר המציאות, ההרצאה הייתה הדרך העיקרית להעביר מידע מדור לדור. כיום ספרים ואינטרנט מאפשרים להעביר ידע בקלות. כדי שהלמידה תהיה משמעותית המידע חדש צריך להיות מקושר לידע קיים והתלמיד צריך לפתח מודלים כדי לראות כיצד המדע עובד במקום לשנן פרטים. מבחינות רבות ניתן לומר כי בהרצאה מועברים הסיכומים של המרצה אל הסיכומים של התלמיד בלי לערב את המוחות של כ"א מהם.

אריק מזור, מרצה בפיזיקה באונ' הרווארד, העביר את האחריות על איסוף המידע אל התלמידים. הם קוראים את החומר לפני הגיעם אל הכיתה. והזמן בכיתה מוקדש לדיונים, אינטראקציות בין התלמידים וזמן להטמיע ולחשוב. במקום ללמד באמצעות סיפור החומר, הוא מלמד על ידי חקירה ושאלות. את השיעורים הוא בונה מסביב לשאלות עקרוניות, קצרות, רבות-ברירה. לסירוגין, הוא מראה מצגות קצרות והפוקוס עובר בין המורה והתלמידים. השאלות מתייחסות לקשיים של התלמידים בתפיסת נושא מסוים ומעודדות חשיבה על עקרונות הקשים להבנה ויישום. לאחר שמציג את השאלה, מזור נותן לתלמידים שתי דקות למחשבה, ואז כ"א מוסר את תשובתו על ידי "קליקר" שבידיו. הקליקר, מכשיר הדומה לשלט, מעביר את התשובות אל המחשב של המורה אשר מראה את פיזור התשובות. את הקליקר אפשר להחליף בכרטיסים (flashcards). אם בין 35%-70% מהתלמידים ענו נכון, הוא מבקש מהם לדון בתשובתם ולמצוא תלמידים שענו אחרת. בעזרת עוזרי הוראה, הוא עובר בין התלמידים ומעודד דיונים פרודוקטיבים ומדריך את חשיבתם. לאחר מספר דק' של דיון בין הסטודנטים הוא מבקש מהם לענות שוב על השאלה ומסביר את התשובה הנכונה ולפי תשובות התלמידים מציג שאלה אחרת בנושא או עובר לנושא אחר. למעשה, התלמידים נדרשים להיות פעילים, מעורבים ומחוייבים לשיעור בשיטה זו וכפי שאחד מהם תיאר:"אתה תופס את החומר באופן אינטואיטיבי טוב יותר כשאתה צריך להסביר למישהו אחר" . בנוסף, הן התלמידים והן המורה מקבלים משוב מיידי ומתמשך על רמת ההבנה של הנושא הנידון. התלמידים יכולים לברר טעויות ואי הבנות לגבי עקרונות ולעבוד יחד כדי ללמוד רעיונות וכישורים חדשים באופן מסודר. יתרה מזאת, נמצא כי התלמידים בכיתות הללו מתפקדים טוב יותר במגוון הערכות של הכרת העקרונות ויישומם ואף שיפרו את יכולתם בפיתרון בעיות. מעניין לציין שהגדלת המעורבות האינטראקטיבית של התלמידים אפשרה להקטין את הפער בין המינים המתעורר בשיעורי המבוא לפיזיקה.

לסיכום, זהו חינוך שמתמקד במקום בהעברת מידע, בעזרה לתלמידים להטמיע חומר למידה.

סוג ההוראה הזה מזכיר לי את הדיאלוג והלימוד תוך הצבת בעיות אליו קורא פרירה. ויש פה חידוש מעניין, שיעורי הבית קודמים לשיעור בכיתה. כלומר במקום לשמוע את החומר בכיתה ולתרגל בבית, פה רוכשים את הידע באופן עצמאי ומתרגלים בכיתה, לצורך הטמעה, יישום, אנליזה וסינתזה. אמנם צורת הלימוד הזו נראית לי מתאימה במיוחד לאוניברסיטה משום שאפשר לצפות מהסטודנטים לקרוא את סיכומי השיעור לפני השיעור עצמו.
האם גם תלמידי תיכון מסוגלים להכנה כזו?
נחשפתי אל הנושא במס"ע.