רוב הלימודים הפורמליים החל מחטיבת הביניים דרך התיכון, האוניברסיטה וגם במדע מתנהלים באמצעות הרצאה. שמתי לב שכשאני לומדת בקבוצה אני נהנית יותר וגם לומדת באופן יותר אפקטיבי אם המורה שואל שאלות ומשתף את הלומדים ולכן גם כשאני מרצה או מלמדת, אני משתדלת לעורר דיון ולשאול שאלות. אני אף מכינה מראש שאלות חשיבה או שאלות המעוררות דיון. התחזקתי בדרכי זו במיוחד אחרי שקראתי את דברי פאולו פרירה נגד החינוך הבנקאי בו המורה מפקיד בהרצאתו ידע אצל התלמיד תוך שהתלמיד משמש ככלי קיבול. פרירה קורא לחינוך המציב בעיות, ללימוד יחד של המורה והתלמיד בו שניהם פעילים וצומחים, דיאלוג. חיזוק נוסף קיבלנו לדרך הזו מהמדריכה שלנו בסדנה המעשית.
ואתמול נתקלתי בתגובה שהפתיעה אותי מאד בהקשר של לימוד תוך הצבת בעיות:
בילינו בקיבוץ ברמת הגולן במהלך סוף השבוע. היו שם שיחים של רימון אשר פורח עכשיו. עלי הגביע של פרח הרימון אדומים ועוטפים את שחלת הפרח ממנה יתפתח הפרי לאחר ההפרייה ויצירת הזרעים. שפתם של עלי הגביע היא הכתר שרואים בקצה הרימון. ובכן, לא התאפקתי וביקשתי מהילדים שיסתכלו על השיח וינסו לנחש איזה פרי הוא יוציא. כשביקשו רמז אמרתי להם שהתשובה נמצאת בפרח. אחד מהם אמר: רימון. שנייה נעלבה וכעסה:"אני אמרתי קודם". שלישי התעצבן והתרחק בכעס. אז נכון שהם היו רעבים, אבל בכל זאת מה גרם לתגובה השלילית?
חברי אמר שתמיד הרגיז אותו כשמורים מתחילים לשאול שאלות. "שפשוט יגידו כבר את מה שיש להם לומר? מה החידון הזה? סתם מעודד תחרותיות. רק אחד מרגיש טוב (הוא זה ששמעו שאמר את התשובה) וכל השאר מרגישים קטנים"
מעולם לא ראיתי זאת כך. כנראה באמת כל אחד לומד אחרת. ויתכן שלפי הפילוסופיה ההומניסטית, לימוד תוך עידוד תחרותיות עלול לפגוע בתחושת הסולידריות בין המשתתפים בתהליך, sense of community.אבל כיצד נפטרים מהמרכיב התחרותי שב"חידון" הזה?
Botticelli’s Madonna of the Pomegranate, 1487
ואתמול נתקלתי בתגובה שהפתיעה אותי מאד בהקשר של לימוד תוך הצבת בעיות:
בילינו בקיבוץ ברמת הגולן במהלך סוף השבוע. היו שם שיחים של רימון אשר פורח עכשיו. עלי הגביע של פרח הרימון אדומים ועוטפים את שחלת הפרח ממנה יתפתח הפרי לאחר ההפרייה ויצירת הזרעים. שפתם של עלי הגביע היא הכתר שרואים בקצה הרימון. ובכן, לא התאפקתי וביקשתי מהילדים שיסתכלו על השיח וינסו לנחש איזה פרי הוא יוציא. כשביקשו רמז אמרתי להם שהתשובה נמצאת בפרח. אחד מהם אמר: רימון. שנייה נעלבה וכעסה:"אני אמרתי קודם". שלישי התעצבן והתרחק בכעס. אז נכון שהם היו רעבים, אבל בכל זאת מה גרם לתגובה השלילית?
חברי אמר שתמיד הרגיז אותו כשמורים מתחילים לשאול שאלות. "שפשוט יגידו כבר את מה שיש להם לומר? מה החידון הזה? סתם מעודד תחרותיות. רק אחד מרגיש טוב (הוא זה ששמעו שאמר את התשובה) וכל השאר מרגישים קטנים"
מעולם לא ראיתי זאת כך. כנראה באמת כל אחד לומד אחרת. ויתכן שלפי הפילוסופיה ההומניסטית, לימוד תוך עידוד תחרותיות עלול לפגוע בתחושת הסולידריות בין המשתתפים בתהליך, sense of community.אבל כיצד נפטרים מהמרכיב התחרותי שב"חידון" הזה?אולי אפשר להשתמש ברעיון של אריק מזור של הדרכת עמיתים (כולל התגובה של דר' פרנפס ברשומה, האומרת שהרעיון מדובר בחוגים המיקצועיים זה מכבר ונטוע עמוק בקונסטרוקטיביזם). כך, לאחר שמציגים בעיה לבקש מהמשתתפים להסכים על תשובה בתוך הקבוצה. ובמקרה הפרטי שתיארתי, אולי הייתי צריכה לבקש מהילדים לחשוב על תשובה ביחד? כך חלק לומד וחלק מתחזק בדעתו.
כיצד לדעתך אפשר להציב בעיות תוך המנעות מתחרות שאינה בונה?
ובכלל, האם הצבת בעיות היא דרך מתאימה לערב ריגשית את הלומד בנושא הנלמד? או שעדיפות דרכים אחרות?
תודה מראש על כל תגובה, גם אם קצרה או אנונימיתBotticelli’s Madonna of the Pomegranate, 1487
