קרנפורד, אליזבת גסקל

Elizabeth Gaskell's Cranford

איזה מקסים! כל כך נהניתי. בהתחלה הרגשתי כאילו אני קוראת את מועדון הפיקוויקים בגרסתו הנשית. דיקנס (בשם 'בוז') אפילו זוכה לתפקיד משמעותי. אחד הגברים המופיעים בסיפור (ואין הרבה כאלו), קפטן בראון אוהד 'שרוף' של הסיפור בהמשכים, מכתבי בוז וגם הוא כמוני אוהב את סם וולר. הוא אפילו נכנס לריב עם מלכת השכונה על רקע 'בוז'. הוא מסתובב ברחובות תוך כדי שהוא שקוע בקריאה, מחכה לרכבת שקוע בקריאה, אבל לא שקוע עד כדי כך שלא ישים לב לילדה שנפלה לפסי הרכבת...


הפתיחה היא עדות להומור המציף את הספר:

"In the first place, Cranford is in possession of the Amazons; all the holders of houses above a certain rent are women. If a married couple come to settle in the town, somehow the gentleman disappears; he is either fairly frightened to death by being the only man in the Cranford evening parties, or he is accounted for by being with his regiment, his ship, or closely engaged in business all the week in

the great neighbouring commercial town of Drumble, distant only twenty miles on a railroad. In short, whatever does become of the gentlemen, they are not at Cranford."

 “Sometimes one likes foolish people for their folly, better than wise people for their wisdom.” — Elizabeth Gaskell

אולם בהמשכו מעמיק הסיפור ויחד עם ההומור מתווספים צבעים של עצב ודרמה.

לפי הקורס שאני עושה עכשיו, הרומן האנגלי/טימותי ספרג'ין, אני אמורה לעבור מהאחיות ברונטה אל דיקנס. קראתי את כל הספרים של שלושת האחיות לבית ברונטה והיה נפלא. דומני שקצת מפחיד להכנס אל דיקנס. בשנה שעברה קראתי שוב את דיוויד קופרפילד. מאד נהניתי, צחקתי, בכיתי והשתאתי מהכתיבה הנהדרת. דיקנס כותב באופן כל כך טוב ומיוחד ולוקח את הקורא דרך טלטלות רגשיות עוצמתיות. אני קצת מפחדת להכנס לזה עכשיו מרצון. אני שמחה שנהנתי מקרנפורד אז אעבור אל 'צפון ודרום' או את 'נשים ובנות'. כתיבה משובחת מאד. גסקל נישאה והיו לה ולבעלה 4 בנות ובן אחד. היא היתה חברה קרובה של שרלוט ברונטה ואף כתבה ביוגרפיה שלה. אפשר להוריד מ- project gutenberg (כבר בקינדל שלי). גסקל גרה עם משפחתה במנצ'סטר, יעד נוסף לטיול העתידי באנגליה וסקוטלנד מתישהו - Plymouth Grove, Manchester

שירלי, סיפור - שרלוט ברונטה

Charlotte Brontë: Shirley, a Tale
אני חושבת ש'שירלי' (פורסם ב- 1849) הוא אחד הספרים הטובים ביותר של שרלוט ברונטה.



מכונת אריגה מהתקופה הויקטוריאנית



במקביל לתהליכים פנימיים שעוברות 3-4 הדמויות העיקריות מתרחשים תהליכים חברתיים דרמטיים באנגליה של תחילת המאה ה- 19 (1811). בזמן של קשיים כלכליים עקב המילחמות הנפוליאוניות נכנסו לאנגליה מכונות אריגה שמופעלות על ידי קיטור. ניפוץ מכונות האריגה במהומות ה- luddites מביא את בני מעמד הביניים, המעסיקים, אל בין הפטיש לסדן. כדי לשרוד בתקופת המילחמות הם נאלצים לפטר אנשים, הם גם זקוקים לפחות עובדים בזכות המכונות החדשות. הספר מתחיל בתיאור התקפה של המפוטרים, צעירים בגילאי 20-30, ברובם בעלי משפחות, באישון לילה על מפעל אריגה משפחתי. זהו תיאור של מקרה אמיתי אותו כנראה שאבה ברונטה מסיפוריו של אביה וממסמכי משפט שהתנהל נגד הפורעים.

כשהמהומות ברקע אנו פוגשים את קרוליין, יתומה צעירה רגישה וחכמה הגדלה אצל דודה, הכומר, איש קר ומחושב. קרוליין חוברת לשירלי, גם היא יתומה אך יורשת עשירה. הן מוצאות אחת בשניה נפש תאומה ומגלגלות רעיונות ומחשבות זו עם זו. מסביבן הסדר הישן מתנפץ והן מצטרפות לניפוצו - בין אם שירלי שבוחרת את חתנה נגד רצון המשפחה, או קרוליין שנושאת נאומים פמיניסטים.  בלשון חופשית:'על הגברים להעדיף שלא נישאר רק רוקמות ואחראיות על הבית - הרי כך אנו מתנוונות והם לא ירצו לבלות עם מי שהרקמה היא פיסגת העיסוקים שלה...'

בעל מפעל הטקסטיל מבין בשלב מסוים שעליו להתחשב גם בנוף האנושי שמסביבו. אמנם הוא מכניס מכונות למפעל אבל הוא גם עוזר לאחד המפוטרים למצוא עבודה. כשהוא מתכנן את העתיד הוא מצייר עיר גדולה שאחיו יבנה ובה יגורו כל האנשים שהוא יספק להם עבודה. הוא רואה בחזונו את כל השדות שמסביב שחורים מפחם בזכות המפעל שיבנה. בעיניו זהו ניצחון גדול ועזרה לזולת שכן הוא יאפשר לאנשים רבים לחיות בכבוד ולפרנס את משפחותיהם. הרי החזון שלו:

The beautiful wild ravine shall be a smooth descent; the green natural terrace shall be a paved street. There shall be cottages in the dark ravine, and cottages on the lonely slopes. The rough pebbled track shall be an even, firm broad, black, sooty road, bedded with the cinders from my mill; and my mill, Caroline--my mill shall fill its present yard.

"Horrible! You will change our blue hill-country air into the Stilbro smoke atmosphere."

"I will pour the waters of Pactolus through the valley of Briarfield."

"I like the beck a thousand times better."

" I will get an Act for enclosing Nunnely Common, and parcelling it out into farms

Stilbro' Moor, however, defies you, thank Heaven! What can you grow in Bilberry Moss? What will flourish on Rushedge"

Caroline, the houseless, the starving, the unemployed shall come to Hollow's Mill from far and near; and Joe Scott shall give them work, and Louis Moore, Esq., shall let them a tenement, and Mrs. Gill shall mete them a portion till the first pay-day."

She smiled up in his face.

"Misery generates hate."

—Charlotte Brontë



יריד ההבלים מאת ויליאם מייקפיס ת'קארי

רומן ללא גיבורים.
אני קוראת את הספר ומרגישה כאילו הוא כתוב על התקופה שלנו. 
התוכן בטלוויזיה, פרחות/חים, ריאליטי וידוענים = רעש רקע, רק מדגיש את הרדידות והקור לזולת.

Ivanhoe, by Sir Walter Scott

"אייבנהו" הוא רומן היסטורי מתחילת המאה ה-19 המתאר את סיפורו של סר ווילפרד מאייבנהו אשר חזר ממסע הצלב ה-III (מאה ה-11) וחבר לרובין הוד (סר רוברט מלוקסלי) כדי לתמוך בריצ'רד לב הארי נגד אחיו הנסיך ג'ון. ריצ'רד וג'ון היו בניו של המלך הנרי II (Henry Plantagenet), בנה של מטילדה הסקסונית וסטפן, מהשושלת הצרפתית Anjou, צאצא של ויליאם הכובש. ריצ'רד בילה כ-10 חודשים בלבד באנגליה בכל 10 שנות שילטונו. בזמן העדרו ניסה אחיו הצעיר, ג'ון להשתלט על נכסי השלטון. בינתיים ריצ'רד ניצח את סלח-א-דין במצור על עכו ובקרבות בארסוף ויפו (1192). בחזרו מארץ הקודש נשבה ריצ'רד על ידי קיסר אוסטריה. לאחר תשלום כופר גדול נגד רצונו, שוחרר ריצ'רד ופיליפ, מלך צרפת הזהיר את ג'ון "look to yourself, the devil is loosed" וג'ון ברח לצרפת.

ג'ון מקבל מכתב בנוסח דומה, "Take heed to yourself for the Devil is unchained", במהלך עלילת הספר. הוא נמצא בעיצומו של טורניר אבירים, כשלפתע מופיע אביר שחור מסתורי אשר מציל את אייבנהו ברגע מכריע. התמיכה שנותן אייבנהו לריצ'רד אינה טריוויאלית שכן, אייבנהו הוא בנו של אציל סקסוני (Cedric) וסקוט מתאר התייחסות של הסקסונים אל הנורמאנים ככובשים. ריצ'רד משכיל לסחוף איתו את בני האצילים הסקסונים אל מסע הצלב, לקבל את תרבותם ואת תמיכתם.

ההפתעה הגדולה בשבילי בקריאת הספר הייתה שתי דמויות היהודים בו. לא זכרתי מקריאתי את הספר מזמן, כי הופיעו בספר יהודים בתפקידי מפתח כה משמעותיים. אייזק מיורק (Isaac of York) וביתו, רבקה (Rebbeca), מתוארים באופן  אמביוולנטי. מחד, המספר מביע אמפטיה למצבם הקשה כיהודים וליחס האכזרי אליהם מצד הנוצרים. מאידך, דמות האב מתוארת כסטריאוטיפ של זקן מוזנח, קמצן ועשיר שעסוק באופן כפייתי בכסף. ביתו לעומת זאת, היא גיבורה אמיצה, יפה, נדיבה, טובה ונבונה.

ניכרת בספר מצד הדמויות, שנאה גדולה כלפי היהודים באשר הם, קשי עורף שלא עוזבים את "דרכם המוטעית" כדי לחבור אל דרך ישו. ואכן, יש לזכור שרק בוועידה הכנסייתית שנערכה בשנים 1962-1965 שינתה הכנסייה את הדוגמה והכריזה שהיהודים לא נתפסים יותר כאחראים לצליבה של ישו, גם לא באופן גורף היהודים שחיו בתקופת ישו. ובכלל הצליבה מוגדרת כשלב משמעותי בהתפתחות הדת הנוצרית, ביטוי לאהבה ולהקרבה של ישו למען כפר על חטאי האנשים. יש המבקרים את סקוט על התיאור הסטריאוטיפי של אייזאק מיורק, כתיאור המתאים למאה ה-19 יותר מאשר למאה ה-11.

יהודים הגיעו לראשונה לאנגליה בשנת 1066 מצרפת בעידודו של וויליאם הכובש הנורמאני. בשנת 1144 הואשמו היהודים ברצח טקסי - זה המקרה המתועד הראשון של עלילת דם - ובשנת 1290 גורשו היהודים מאנגליה. אייזאק מיורק וביתו עוזבים בסוף הספר את אנגליה אל ספרד שם

דמות שאהבתי בספר היא דמותו של ליצן החצר של סדריק, וומבה. הוא אמור להיות טיפש, כפי שמכנים לו, אבל איך מישהו מצחיק יכול להיות טיפש? ואכן הוא שנון, אמיץ וישר. בכמה נקודות במהלך העלילה וומבה נהג בתושייה רבה והציל אחרים תוך סיכון עצמו. החולשה היחידה שאני יכולה למנות לגביו היא שאולי הוא לוקה ב- ADHD. משהו בתזזית שלו, בשילוב עם היצירתיות והתבונה מוביל אותי לכיוון מחשבה זה. אולי רק טריסטרם שנדי בספר בשם זה, מאת לורנס סטרן הוא יותר flutterminded מוומבה.

דמותו של ריצ'רד מרשימה אולי כאביר אבל לא כמלך אשר נטש את ארצו לטובת מסעות הצלב. אייבנהו עצמו אינו עושה הרבה בספר, בעיקר מרגע פציעתו. הגיבורה הגדולה של הספר, כך נדמה לי, היא רבקה הרופאה, שמצילה את אייבנהו לאחר פציעתו ועומדת למשפט מכשפות בטירתם של הטמפלרים הפנאטיים, באופן מרשים ואמיץ.

מעניין לקרוא את שכתב דר' איתן בר יוסף על הספר. 
יהיה מעניין לקרוא את ספריו האחרים של סר וולטר סקוט, "הקמע" המתאר את הרפתקאות ריצ'רד לב הארי בארץ ישראל (פלשתינה), את "רוב רוי" ובוודאי את "ווברלי" המתרחש בעת המרד היעקוביני בסקוטלנד - נראה לי ששני האחרונים שימשו כהשראה לדיאנה גבלדון בכתיבת ה- outlander saga. רוב רוי ב- Discovery Channel ועם ליאם ניסן בסרט משנת 1995

ולבסוף, כך רבקה מספרת לרואינה על עזיבתה הקרובה את אנגליה לטובת גרנדה:

"I leave it, lady, ere this moon again changes. My father had a brother high in favour with Mohammed Boabdil, King of Grenada--thither we go, secure of peace and protection, for the payment of such ransom as the Moslem exact from our people."

"And are you not then as well protected in England?" said Rowena. "My husband has favour with the King--the King himself is just and generous."

"Lady," said Rebecca, "I doubt it not--but the people of England are a fierce race, quarrelling ever with their neighbours or among themselves, and ready to plunge the sword into the bowels of each other. Such is no safe abode for the children of my people. Ephraim is an heartless dove--Issachar an over-laboured drudge, which stoops between two burdens. Not in a land of war and blood, surrounded by hostile neighbours, and distracted by internal factions, can Israel hope to rest during her wanderings."

פורים תש"ע

ההלוכיאדה (עדלאידע על פי אלה) נדחתה השנה בגלל הגשם. הנה תמונה מהמיצג של העדלאידע של השנה שעברה במודיעין שהתעטרה בנושא ספרות ילדים עברית. ילדי בית הספר הדמוקרטי ע"ש נדב במודיעין, בהדרכתה של דקל, המורה לאומנות, הכינו מיצג לפי הספר "כשהכריש והדג נפגשו לראשונה" אותו כתב גלעד שליט כשהיה בן 11. הספר עצמו מקסים גם בכתיבה וגם באיורים שתרמו מאיירים. הנה האיור של יעלי זיו. באיחולים שגלעד שליט יחזור הביתה מהר. פורים שמח.

The Mysteries of Udolpho, by Anne Radcliffe

By Anne Radcliffe

סיפור מפחיד ומותח במובן תמים ורציונאלי. למעשה, רדקליף היא מחלוצי ז'אנר הרומנים הגותיים בדומה לאחיות ברונטה 50 שנה מאוחר יותר. רדקליף חוננה ביכולת לצייר באמצעות מילים וסיפרה מתובל בתיאורי טבע שחלקם מלאי אווירה נשגבת של יפי הטבע, וחלקם האחר מעביר את אווירת האיום ואי הוודאות. יתכן כי את ציוריו של הצייר החביב עליה,סלבטור רוזה בן המאה ה-17, רדקליף מתארת במילותיה: Volume 2, Chapter 5: "Towards the close of day, the road wound into a deep valley. Mountains, whose shaggy steeps appeared to be inaccessible, almost surrounded it. To the east, a vista opened, that exhibited the Apennines in their darkest horrors; and the long perspective of retiring summits, rising over each other, their ridges clothed with pines, exhibited a stronger image of grandeur, than any that Emily had yet seen. The sun had just sunk below the top of the mountains she was descending, whose long shadow stretched athwart the valley, but his sloping rays, shooting through an opening of the cliffs, touched with a yellow gleam the summits of the forest, that hung upon the opposite steeps, and streamed in full splendour upon the towers and battlements of a castle, that spread its extensive ramparts along the brow of a precipice above. The splendour of these illumined objects was heightened by the contrasted shade, which involved the valley below."

גיבורת הסיפור היא אמילי, נערה יפה ומרשימה באופייה, אשר עוברת תלאות ובכל זאת דואגת להתנהג באופן ראוי, בדקורום, עם propriety ו- sensibility. השמירה על מוניטין חסוד וצנוע כך מסתבר, היא התנהגות חיונית לבנות המעמד הגבוה בתקופה עליה מסופר. ובכל זאת מעניין שאביה של אמילי בשוכבו על ערש דווי מייעץ לה not to indulge in sensibility. וטוב שכך, שכן רוב הצרות המתרגשות עליה נגרמות בשל עיסוק היתר בשמירה על נאותות. נזכרתי בספרים של ג'יין אוסטן כשקראתי על אמילי. אכן, sense and sensibility מנוגדים לעיתים ועם זאת האחד לא יכול בלי השני. אם מתמקדים ב-sensibility ושוכחים מה- sense עלולים לחטוא בגאווה ודעה קדומה. אגב, מוטיב הדעה הקדומה מופיע ב- Udolpho באופן מאד דומה לזה של ג'יין אוסטן מאוחר יותר, אבל לא אספר יותר. למיטב ידיעתי הספר לא תורגם לעברית אבל יש עותקים שלו בספריה של האוניברסיטה, etext ב- Project Guttenberg ו-audio ב- librivox.org.

גיבור נוסף שבא והולך בעלילה הוא הכסף. הכסף בסיפור מגיע בירושה, בנישואין או במתנת נדיבות ליבם של הגיבורים. תמיד לפי הכלל "צדיק וטוב לו". אין בסיפור אף לא אדם יצרן אחד. זה מזכיר לי סרט שראיתי על ביאטריקס פוטר שהתאהבה בבחור שהדפיס את ספרה הראשון. כשאמה (בסרט) שמעה על הקשר היא אמרה:

"You shouldn't invite trade's men. They bring dust into the house..."

וזאת לגבי המוביליות בחברה האנגלית של סוף המאה ה-18.אבל אסור להיות חמורים מדי עם הגיבורה הצעירה. אין ספק שיש לה פרופורציות בחיים,  באומרה לאביה: "Poverty cannot deprive us of many consolations. It cannot rob us of the affection we have for each other, or degrade us in our own opinion, of in that of any person, whose opinion we ought to value."

שוב  ג'יין אוסטן:
 Udolpho מוזכר פעמים רבות בפרודיה הגותית של ג'יין אוסטן Northanger Abbey. הנה למשל הדיאלוג המשעשע הבא:

"But, my dearest Catherine, what have you been doing with yourself all this morning? Have you gone on with Udolpho?"

"Yes, I have been reading it ever since I woke; and I am got to the black veil."

"Are you, indeed? How delightful! Oh! I would not tell you what is behind the black veil for the world! Are not you wild to know?"

"Oh! Yes, quite; what can it be? But do not tell me—I would not be told upon any account. I know it must be a skeleton, I am sure it is Laurentina's skeleton. Oh! I am delighted with the book! I should like to spend my whole life in reading it. I assure you, if it had not been to meet you, I would not have come away from it for all the world."

"Dear creature! How much I am obliged to you; and when you have finished Udolpho, we will read The Italian together; and I have made out a list of ten or twelve more of the same kind for you."

"Have you, indeed! How glad I am! …but are they all horrid, are you sure they are all horrid?"

"Yes, quite sure; for a particular friend of mine, a Miss Andrews, a sweet girl, one of the sweetest creatures in the world, has read every one of them."

קריאה נוספת:
עבודת דוקטורט מאת Frances Clara McIntyreבנושא "אן רדקליף ביחס לזמנה" - אני מקווה להגיע לקרוא לפחות חלק.

בלוג של rebecca.hasenauer בנושא The rise of the novel, נושא שמאד מעניין אותי בשנה האחרונה