שקט וסערה

אני מתחילה להרים את הראש מהעבודות והמאמרים להגשה. מאד נהניתי מהתקופה הזו.

בנוסף לכתיבה התעסקתי בתקופת השקט בהתלבטות לגבי הבלוג. התלבטות אחת היא האם "הבלוגיה" הזו הכי מתאימה. יתרונות: סגנונות עיצוב עדינים ויפים יותר לטעמי, אין פרסומת. חסרונות: חסרות לי אפשרויות כמו גאדג'ט של הרשומות המומלצות – אולי יש ולא מצאתי. אני גם צריכה למצוא את הדרך לפרסם קבצים. בנוסף, הבלוג לא עולה בחיפוש בגוגל, בעוד שנדמה לי שהבלוגים של תפוז כן עולים.

התלבטות שניה, תוכנית יותר: אולי להפריד בין הספרות לחינוך? ואת הספרות לכתוב באנגלית וכך אולי לאפשר קשר לכותבים אחרים בתחום. אני אמנם חובבת, אבל אפיק הבלוג מאפשר גם לחובבים להתערב בין המקצוענים. זה מזכיר לי את אחד ההוגים עליהם שמענו בסוציולוגיה – איבן איליץ (1926-2002) אשר קרא לביטול בית הספר ולהחלפתו ב-"שוק חפשי" של צרכני חינוך ומספקי חינוך ללא קשר להשכלה פורמלית. בצד השני של התלבטות קיים גורם הזמן המוגבל.

בינתיים רוצה להמליץ על הרצאה ב- TED, שהעבירה J.K.Rowling בטקס סיום של בוגרי הרווארד ובו דיברה עם הבוגרים על התועלת שבכישלון. היא סיפרה כיצד הכישלון שחוותה בשנות העשרים שלה גרם לה להשיל מעליה את כל הציפיות של הוריה והחברה ממנה ולהשאר עם מי שהיא. סיפרה כיצד מיקדה את כל האנרגיות שלה לצאת מהמצב הקשה אליו הגיע באמצעות הנטייה הראשונה שלה לכתוב סיפורים. אגב, בטקס סיום הקולג' שלה, כך סיפרה, דיברה הפילוסופית, מארי וורנוק.

בלוג עם טעם

ביום שישי ראיתי את הסרט "ג'וליה וג'ולי" בסינמטק. הסרט מתאר צעירה המתחילה את דרכה בעולם המבוגרים. היא די אבודה. בסטנדרטים המקובלים היא בסדר, יש לה עבודה וגם פוטנציאל למשפחה. אבל ברור שהיא עדיין לא במקום בו הייתה רוצה להיות, ואז בעלה מציע לה להתחיל לכתוב בלוג. היא אוהבת לבשל ולכתוב ומחליטה לפתוח בפרויקט בו היא מבשלת את כל המתכונים בספר של ג'וליה ציילד האגדית ומתארת את התקדמותה בבלוג שהיא פותחת. בהתחלה היא כותבת לחלל הקיברנטי הפתוח, אחר כך חבריה וקרובי משפחה קוראים ומגיבים. בשלב מסוים מגיעים לבלוג גם זרים במספר הולך וגדל, הקוראים את הרשומות ועוקבים אחר הפרויקט בקשב רב. זהו סיפור אמיתי, ובסופו של דבר הבלוג הפך לסיפור הצמיחה של ג'ולי, ובאמצעותו היא הביאה את עצמה למקום של שגשוג ופריחה. נחמד להציץ בבלוג הנוכחי שלה.

גם בחינוך יש מקום לצורת הביטוי והדיאלוג הזו. כשחיפשתי דוגמאות לשימוש בבלוגים בחינוך מצאתי בלוגים עם הרבה טעם. למשל הבלוג של המורה לספרות שלימדה את "הקמצן" של מולייר. המורה בקשה מהתלמידים לפתוח בלוג כדמות מהמחזה. התלמידים הכניסו בבלוג רשומות בשם הדמות שבחרו, אתרים אהובים עליה, ואף הגיבו בבלוגים של חבריהם, "הדמויות" האחרות במחזה. התוצאה מקסימה וכדאי להיכנס.

בבלוג של מורה למדעים בשוהם אפשר למצוא סיכומים, קישורים ודיונים של המורה עם התלמידים שמבקשים הסברים. המורה מזמינה את הילדים אל הבלוג ויוצרת סביבה חמה לדיאלוג: "הבלוג שלי יהיה מיועד לתלמידיי היקרים ... אתם מוזמנים לשאול שאלות בנושא, להעיר ולהאיר הערות להוסיף קישורים מעניינים וכל דבר שתרצו. באהבה המורה למדעים". בלוגים של מורים נוספים: הבלוג של שוש מאורט ערד, והבלוג של המורה לחינוך גופני, ניבה פרי מחיפה. שימוש מיוחד בז'אנר" באופן שמעודד מחקר עצמאי בהיסטוריה, מצאתי בבלוג של מורה להסטוריה מתיכון זיו, יורם חיים.


מחנכ/ת יכול/ה להשתמש בבלוג כדי ללוות כיתה בשנים המשותפות: לדבר על אירועים בחדשות, לנהל יומן קריאה, לוח מודעות, תמיכה רגשית, תרגול כתיבה, חומר למבחנים, תמונות מאירועי הכיתה וכדומה. כך יוצאת הכיתה והמורה מהגבולות הפיזיים של בית הספר ומאפשרת לילדים להרגיש שהם חשובים זה לזה בכלל בחיים ולא רק בבית הספר. דוגמה מקסימה אפשר לראות בבלוג הכיתתי של טרי פרידמן, מורה בחינוך המיוחד. פרידמן מספרת כיצד הבלוג הפך לקבוצת תמיכה. היא משתפת את הילדות בכל החלטה משמעותית לגבי התנהלות הבלוג והתכנים וכך הבנות הופכות את הבלוג לשלהן. ספרנית בבית ספר אוסטרלי מנהלת בלוג לילדים, מספרת שכדי לעורר את הילדים להגיב היא נוהגת לפרסם כל שבוע את "שאלת השבוע", שאלה פתוחה ללא תשובה מוחלטת והגרלה בין העונים למצוא את המנצח. למחנך כיתה בחוף השרון, איציק הופמן יש בלוג מקסים לתפארת. במיוחד אהבתי את הפוסט שלו לאחר ביקור במוזיאון הפלמ"ח, ושמחתי על הקריאה שלו לילדים להתחסן, מין נקיטת עמדה עדינה אך נחרצת במקומות הנכונים. בפוסט אחר הוא מציג שאלון אישי נחמד אותו ממלא כל פעם תלמיד אחר (מזכיר לי את קונספט ה: sharing או ה: show and tell הנהוג בארה"ב, המאפשר לילד להביא מ"העצמו" שלא שייך ללימודים, אל חבריו לכיתה). שילוב של הדרכה, חום ונגישות. אותו מורה מנהל גם "קומונה" בנושא לימודי היסטוריה בתפוז. כדאי לבדוק.


לסיכום, נראה לי שצורת הדיאלוג הזו יכולה להיות נהדרת הן לביטוי אישי והן לפעילות קבוצתית. חברי ומשפחתי אשר הגיבו פה עד כה, כתבו את דעתם והאירו נושאים מן הכתוב באופן מאד מעודד ומעניין ואני מודה לכם מאד מאד. אשמח אם תמשיכו וגם אשמח לשמוע רעיונות להרחבת מעגל המגיבים והשיחה.

WebLog דצמבר 2009

WebLog דצמבר 2009

אני מתחילה הפלגה שלא ברור עדיין היכן תסתיים. גם אם זה יהיה בקצה השני של השלולית, בכל זאת גם להתחיל זו התנסות מעניינת. בניגוד ליומן אוניה, קיימת פה האפשרות לחלוק את חוויות המסע בזמן אמיתי ולשמוע הגיגים והירהורים של אחרים.

הנושאים יהיו פילוסופיה, חינוך, הוראת ביולוגיה, וספרות

הרעיון הגיע בזכות פאולו פרירה ובהשראת המורה שלנו לפילוסופיה המדריך אותנו בדרך של דיון, שיחה, כבוד והרבה עבודת מחשבה משותפת.

"המחנך ההומאניסט, המהפכן, אינו יכול להמתין להתגשמותה של אפשרות זאת (המאבק לשחרור). למן ההתחלה עליו לכוון את מאמציו, במקביל למאמציהם של התלמידים, לעסוק בחשיבה ביקורתית ובשאיפה להומאניזציה הדדית. עליו להיות חדור אמונה עמוקה באדם ובכוחו ליצור. לשם כך עליו לכונן את יחסיו עם התלמידים על בסיס שותפות."

"רק התקשורת עשויה להעניק משמעות לחיי האדם. חשיבתו של המורה שואבת את האותנטיות שלה מן האותנטיות של חשיבתם של תלמידיו. המורה אינו יכול לחשוב במקום תלמידיו ואף אינו יכול לכפות את מושגיו עליהם. חשיבה אותנטית, העוסקת במציאות, אינה מתרחשת תוך בידוד במגדל השן, אלא תוך תקשורת."

"המחנך המציב-בעיות מעצב שוב ושוב מחדש את בחינותיו בבחינותיהם של התלמידים. התלמידים, אשר שוב אינם מקשיבים בצייתנות, שותפים תוך ביקורת לחקירה בדו-שיח עם המורה."

"בחינוך המציב-בעיות מפתחים בני-האדם את כוחם לתפוס בביקורתיות את אופן קיומם בעולם, אשר עמו ובתוכו הם מוצאים את עצמם. הם לומדים לראות בעולם לא מציאות סטאטית, אלא מציאות הנתונה בתהליך, בתמורה."

"תנועת חקירה ודרישה זו חייבת להיות מכוונת לעבר ההומאניזציה - ייעודו ההיסטורי של האדם. אולם הגשמתה של מלוא האנושיות אינה יכולה להתבצע תוך בידוד או אינדיבידואליזם, אלא אך ורק תוך אחווה וסולידאריות"

אחד הרעיונות שכבשו אותי בלימודי הפילוסופיה של החינוך, היה הדיאלוג בתהליך החינוך והצמיחה האישית. לכן אני מתחילה להשתמש בבלוג ככלי ללימוד וצמיחה ובעתיד אולי גם ככלי בהוראה.