קרנפורד, אליזבת גסקל

Elizabeth Gaskell's Cranford

איזה מקסים! כל כך נהניתי. בהתחלה הרגשתי כאילו אני קוראת את מועדון הפיקוויקים בגרסתו הנשית. דיקנס (בשם 'בוז') אפילו זוכה לתפקיד משמעותי. אחד הגברים המופיעים בסיפור (ואין הרבה כאלו), קפטן בראון אוהד 'שרוף' של הסיפור בהמשכים, מכתבי בוז וגם הוא כמוני אוהב את סם וולר. הוא אפילו נכנס לריב עם מלכת השכונה על רקע 'בוז'. הוא מסתובב ברחובות תוך כדי שהוא שקוע בקריאה, מחכה לרכבת שקוע בקריאה, אבל לא שקוע עד כדי כך שלא ישים לב לילדה שנפלה לפסי הרכבת...


הפתיחה היא עדות להומור המציף את הספר:

"In the first place, Cranford is in possession of the Amazons; all the holders of houses above a certain rent are women. If a married couple come to settle in the town, somehow the gentleman disappears; he is either fairly frightened to death by being the only man in the Cranford evening parties, or he is accounted for by being with his regiment, his ship, or closely engaged in business all the week in

the great neighbouring commercial town of Drumble, distant only twenty miles on a railroad. In short, whatever does become of the gentlemen, they are not at Cranford."

 “Sometimes one likes foolish people for their folly, better than wise people for their wisdom.” — Elizabeth Gaskell

אולם בהמשכו מעמיק הסיפור ויחד עם ההומור מתווספים צבעים של עצב ודרמה.

לפי הקורס שאני עושה עכשיו, הרומן האנגלי/טימותי ספרג'ין, אני אמורה לעבור מהאחיות ברונטה אל דיקנס. קראתי את כל הספרים של שלושת האחיות לבית ברונטה והיה נפלא. דומני שקצת מפחיד להכנס אל דיקנס. בשנה שעברה קראתי שוב את דיוויד קופרפילד. מאד נהניתי, צחקתי, בכיתי והשתאתי מהכתיבה הנהדרת. דיקנס כותב באופן כל כך טוב ומיוחד ולוקח את הקורא דרך טלטלות רגשיות עוצמתיות. אני קצת מפחדת להכנס לזה עכשיו מרצון. אני שמחה שנהנתי מקרנפורד אז אעבור אל 'צפון ודרום' או את 'נשים ובנות'. כתיבה משובחת מאד. גסקל נישאה והיו לה ולבעלה 4 בנות ובן אחד. היא היתה חברה קרובה של שרלוט ברונטה ואף כתבה ביוגרפיה שלה. אפשר להוריד מ- project gutenberg (כבר בקינדל שלי). גסקל גרה עם משפחתה במנצ'סטר, יעד נוסף לטיול העתידי באנגליה וסקוטלנד מתישהו - Plymouth Grove, Manchester

שירלי, סיפור - שרלוט ברונטה

Charlotte Brontë: Shirley, a Tale
אני חושבת ש'שירלי' (פורסם ב- 1849) הוא אחד הספרים הטובים ביותר של שרלוט ברונטה.



מכונת אריגה מהתקופה הויקטוריאנית



במקביל לתהליכים פנימיים שעוברות 3-4 הדמויות העיקריות מתרחשים תהליכים חברתיים דרמטיים באנגליה של תחילת המאה ה- 19 (1811). בזמן של קשיים כלכליים עקב המילחמות הנפוליאוניות נכנסו לאנגליה מכונות אריגה שמופעלות על ידי קיטור. ניפוץ מכונות האריגה במהומות ה- luddites מביא את בני מעמד הביניים, המעסיקים, אל בין הפטיש לסדן. כדי לשרוד בתקופת המילחמות הם נאלצים לפטר אנשים, הם גם זקוקים לפחות עובדים בזכות המכונות החדשות. הספר מתחיל בתיאור התקפה של המפוטרים, צעירים בגילאי 20-30, ברובם בעלי משפחות, באישון לילה על מפעל אריגה משפחתי. זהו תיאור של מקרה אמיתי אותו כנראה שאבה ברונטה מסיפוריו של אביה וממסמכי משפט שהתנהל נגד הפורעים.

כשהמהומות ברקע אנו פוגשים את קרוליין, יתומה צעירה רגישה וחכמה הגדלה אצל דודה, הכומר, איש קר ומחושב. קרוליין חוברת לשירלי, גם היא יתומה אך יורשת עשירה. הן מוצאות אחת בשניה נפש תאומה ומגלגלות רעיונות ומחשבות זו עם זו. מסביבן הסדר הישן מתנפץ והן מצטרפות לניפוצו - בין אם שירלי שבוחרת את חתנה נגד רצון המשפחה, או קרוליין שנושאת נאומים פמיניסטים.  בלשון חופשית:'על הגברים להעדיף שלא נישאר רק רוקמות ואחראיות על הבית - הרי כך אנו מתנוונות והם לא ירצו לבלות עם מי שהרקמה היא פיסגת העיסוקים שלה...'

בעל מפעל הטקסטיל מבין בשלב מסוים שעליו להתחשב גם בנוף האנושי שמסביבו. אמנם הוא מכניס מכונות למפעל אבל הוא גם עוזר לאחד המפוטרים למצוא עבודה. כשהוא מתכנן את העתיד הוא מצייר עיר גדולה שאחיו יבנה ובה יגורו כל האנשים שהוא יספק להם עבודה. הוא רואה בחזונו את כל השדות שמסביב שחורים מפחם בזכות המפעל שיבנה. בעיניו זהו ניצחון גדול ועזרה לזולת שכן הוא יאפשר לאנשים רבים לחיות בכבוד ולפרנס את משפחותיהם. הרי החזון שלו:

The beautiful wild ravine shall be a smooth descent; the green natural terrace shall be a paved street. There shall be cottages in the dark ravine, and cottages on the lonely slopes. The rough pebbled track shall be an even, firm broad, black, sooty road, bedded with the cinders from my mill; and my mill, Caroline--my mill shall fill its present yard.

"Horrible! You will change our blue hill-country air into the Stilbro smoke atmosphere."

"I will pour the waters of Pactolus through the valley of Briarfield."

"I like the beck a thousand times better."

" I will get an Act for enclosing Nunnely Common, and parcelling it out into farms

Stilbro' Moor, however, defies you, thank Heaven! What can you grow in Bilberry Moss? What will flourish on Rushedge"

Caroline, the houseless, the starving, the unemployed shall come to Hollow's Mill from far and near; and Joe Scott shall give them work, and Louis Moore, Esq., shall let them a tenement, and Mrs. Gill shall mete them a portion till the first pay-day."

She smiled up in his face.

"Misery generates hate."

—Charlotte Brontë



'וילט' מאת שרלוט ברונטה

Villette, מאת שרלוט ברונטה.


אין זה פלא שלוסי סנואו היא גיבורה מדוכדכת, מפוחדת ופסימית ולא רק בשל נסיבות חייה הטראגיות - שהרי היא יציר דמיונה של שרלוט ברונטה מיד לאחר שזו איבדה את אחיותיה אן ואמילי. מפוחדת? לעיתים מול חבריה. בפעמים אחרות היא מגלה אומץ והעזה. למשל כשיצאה לחופשה קצרה בלונדון כשלא ברור לאן יפנו חייה ובעודה כמעט חסרת כל. זו היתה דרך מעניינת לקבלת החלטות. לוסי זה עתה איבדה את מקום עבודתה. צעירה בת 18 ללא משפחה או חברים ועם סכום כסף מאד מוגבל היתה צריכה להחליט לאן מועדות פניה. במקום לשבת ולהתבשל בתוך הבעיה שעמדה בפניה היא בחרה לצאת לעיר הגדולה למספר ימי חופש. שם, לאחר לילה של דיכדוך וחרדה מעגמומיות האפשרויות העומדות בפניה, היא התעוררה בבוקר והתחילה לטייל בעיר כתיירת. פתחה עצמה לחיים ולעולם. במקרה ראתה בדרך משפחה עם אומנת צרפתיה ואימצה את הרעיון. למחרת עלתה על אוניה ליבשת ובאופן ספונטני הגיע לוילט, עיר ששמעה עליה מאחת מנוסעות האוניה. בוילט התחילה לעבוד כמטפלת לילדים ולאחר מכן כמורה.



לה-וילט , צרפת כיום



היה קצת פנטסטי מידי ומעגלי לגלות את המשפחה שאיתה בילתה כשהיתה ילדה דווקא בוילט, או לגלות שלוסי נוסעת באוניה דווקא עם ג'נברה שהיא קרובת משפחה של פולי, אותה פגשה בילדותה ואותה תפגוש בהמשך בוילט. יותר מידי צירופי מיקרים.

לוסי כמספרת אינה מגלה את כל מה שהיא יודעת או שומרת על אמינות. היא משמיטה פרטים חשובים במהלך העלילה ומסרבת לספר על נסיבות חייה לפני ואחרי סיפור העלילה.

התחושה של הדיכוי העמוק בו לוסי מצוייה קשה. היא נאלצת להסתיר את קשריה עם חברים מועטים שיש לה, את המכתבים של דר' ג'ון בגזע העץ. הדיכוי נובע בחלקו ממעמדה החברתי כאישה בודדה וענייה. לכן כנראה היא מאנישה רגשות ומגלה עולם פנימי עשיר מאד.

הסוף אינו comedic כמו שהתרגלנו בספרות האנגלית או happy ending מצד אחד שכן לוסי אינה מתקדמת עם אהובה הראשון שכן מגיעה אישה אחרת שמתאימה יותר לתפקיד האישה בתקופה - היא יפה וילדותית ומתקיימת רק ביחס לגבר שלה. לוסי אינה מתקדמת גם עם אהובה השני - איתו האהבה מתפתחת מחברות עמוקה - אולם מהרמזים 'אלו היו שלוש השנים היפות בחיי. אולי זה ייראה לקורא כפרדוקס...' - כך מתייחסת לוסי לשנים בהן פול עימנואל מנהל את החווה בהודו המערבית, ומסיפור הסערה שמביאה את שברי האוניות אל חופי צרפת - אנו מבינים שגם האהבה בין לוסי למר' פול לא תתממש מעבר למכתבים שהחליפו בעת העדרותו.



הסוף כן משמח מבחינת ההגשמה העצמית של לוסי - היא מקימה בית ספר (בעזרת הבסיס שהשאיר לה מר' פול) ופנימיה ומתפתחת לעמדה עצמאית.

סיפור פמיניסטי של המאה ה-19 שכן הגיבורה מגיעה לעמדה עצמאית אבל במחיר אישי גבוה.



ג'יין אייר, וילט, אנקת גבהים, אגנס גריי, ו'הדיירת מאחוזת ווילדפל' - האחיות ברונטה

שרלוט ברונטה: , 'וילט' 'ג'יין אייר' (יש ברשימה גם 'הפרופסור' ו- 'שירלי')

שלושת האחיות כפי שציירן אחיהן ברנוול
מימין לשמאל (כנראה) אמילי, שרלוט ואן

אמילי ברונטה: 'אנקת גבהים'
אן ברונטה: 'אגנס גריי' ו'הדיירת מאחוזת וויילדפל'

גמעתי את הספרים של האחיות ברונטה בנשימה אחת. אני עכשיו יחד עם לוסי סנו ב- Villette.

Wuthering Heights (אמילי ברונטה) היה הכי מורכב אבל היה עצוב לראות אהבה ויחסים כה עקומים. כמה חוסר תוחלת יש בנקמנות. אבל לאחר ששמעתי את ההרצאה של טימוטי ספורג'ין בקורס The English Novel על הספר הסתכלתי עליו ועל כל ספרי האחיות אחרת. הן יצרו בשנות הארבעים של המאה התשע עשרה. זו היתה תקופה סוערת מבחינה פוליטית/היסטורית אשר החלה לאחר המהפכה הצרפתית והגיעה לשיא ב- 1848 בסדרה של מרידות באירופה- אביב העמים. המרידות נכשלו אבל בעיקבותן הנצו רעיונות דמוקרטים, ליברלים וסוציאליסטים. בהתאמה לתקופה, 'אנקת גבהים' מתארת דיכוי ויציאה לחופש. הדיכוי מתחיל בדיכויו של היתקליף בעיקר על ידי הזנחה ומניעת חינוך, ולאחר מכן היתקליף מפעיל דיכוי תוקפני על הינדלי ובנו, הרטן.

ג'יין אייר (שרלוט ברונטה), ברוחה החופשית והאידיבידואליסטית הנהדרת יוצאת מדיכוי ומשיגה לעצמה חופש. לרגע אנו חוששים שהיא מכניסה את עצמה שוב למצב של דיכוי אבל נושמים לרווחה כשהיא מחליטה שלא להצטרף למיסיונר הפנאטי והקר בדרכו להודו. הוא מעדיף שלא להינשא לאישה שהוא אוהב משום שהוא מעריך שלא תעמוד בחיים של אשת מיסיונר בהודו ולכן מעדיף את ג'יין. אני לא בטוחה שאני מסכימה איתה בשמחתה על שיש אנשים כאלו בעולם שמטרתם כה חשובה בעיניהם עד כדי קור שכזה - היא אומרת שאנשים כאלו הם האנשים שמנהיגים ומובילים מדינות שלמות.

 'The tenant of Wildfell hall'  (אן ברונטה) מתאר אשה העומדת באומץ מול בעל אלכוהוליסט מדכא ומתעלל ולבסוף בורחת חסרת כל כדי להציל את בנה מידי אביו.  זו תקופה שבה כל רכושה של אישה עובר לידי בעלה לאחר נישואיהם. הלן, ה'דיירת' לא מצליחה להתרחק מהביקורת של הסביבה על צעדה.

חוויה נוספת שחוזרת בספרים היא ההוראה. אגנס גריי, ג'יין אייר ולוסי סנו (מ'וילט') הן מורות. ג'יין אייר מלמדת בבית ספר כפרי המשרת את ילדי העניים - היא מספרת שהם פרועים אבל גם ביניהם היא מצאה מגוון יכולות והצליחה לעזור לחלק מהילדות להתפתח ולהגיע להשגים.


ב- Villette כמו ב'דיירת..', 'אנקת גבהים' וג'יין אייר עולה נושא הבדלי המעמדות כחסם בקשר בין אנשים.
מעניין גם לצפות באיפוק האנגלי כערך המגיע עד אבסורד ב'Villette' כשלוסי סנואו היתומה חסרת כל מכרים בארץ זרה מגלה שמטיביה משנות ילדותה מתגוררים באותה העיר לא נופלת על זרועותיהם באושר והתרגשות אלא נוהגת באיפוק ומודה בזהותה רק לאחר שמטיביה מזהים אותה.

יש יתרון בקריאת הספרים הללו אחד אחרי השני, מלבד ההנאה. קריאה כזו מדגישה את החוטים המקשרים בין ספריהן של האחיות: היציאה לחופש, הוראה, נשים עניות ופשוטות מראה (אגנס, ג'יין ולוסי),העלאת האיפוק על נס, הבדלי מעמדות. יש פה קצת ניצנים של ג'אנר הביקורת על המהפכה התעשייתית של דיקנס. ולכן אולי באמת מתאים מפה לגשת לדיקנס.

אגב, אביב קראה את Wuthering Heights במסגרת הלימודים וחיברה מכתב מ'במאי' ל'שחקן' המזמין אותו להשתתף בסרט לפי הספר. מאד מאד אהבתי את המכתב ואם היא תסכים, אכניס אותו לאחת הרשומות הבאות.

אפשר לקרוא עוד על האחיות ברונטה בביבליומניה
על אן, שרלוט ואמילי ב- Victorian Web וגם באדלייד

ובנוסף The Bronte sisters web

וה- the literary gothic
כנראה שחלק מהאתרים האלו קשורים ל- מיצוהרו מצואוקה. ומאד מוצלחים

וסדרת הרצאות בנושא נשים בספרות.

עוד לא ראיתי אבל אנסה לצפות בסדרות על האחיות: In search of the Brontes

ואת The Brontes: three muses and their men

והורדתי לקינדל את הביוגרפיה של שרלוט ברונטה, שכתבה חברתה אליזבט גסקל. (נחמד שאפשר כבר להוריד קבצי קינדל ישירות מהגוטנברג פרוג'קט).

Emily Bronte



Charlotte Bronte




Anne Bronte

 ותמונות מהטיול הספרותי העתידי שאני מתכננת:
West Yorkshire

The Moors

Ivanhoe, by Sir Walter Scott

"אייבנהו" הוא רומן היסטורי מתחילת המאה ה-19 המתאר את סיפורו של סר ווילפרד מאייבנהו אשר חזר ממסע הצלב ה-III (מאה ה-11) וחבר לרובין הוד (סר רוברט מלוקסלי) כדי לתמוך בריצ'רד לב הארי נגד אחיו הנסיך ג'ון. ריצ'רד וג'ון היו בניו של המלך הנרי II (Henry Plantagenet), בנה של מטילדה הסקסונית וסטפן, מהשושלת הצרפתית Anjou, צאצא של ויליאם הכובש. ריצ'רד בילה כ-10 חודשים בלבד באנגליה בכל 10 שנות שילטונו. בזמן העדרו ניסה אחיו הצעיר, ג'ון להשתלט על נכסי השלטון. בינתיים ריצ'רד ניצח את סלח-א-דין במצור על עכו ובקרבות בארסוף ויפו (1192). בחזרו מארץ הקודש נשבה ריצ'רד על ידי קיסר אוסטריה. לאחר תשלום כופר גדול נגד רצונו, שוחרר ריצ'רד ופיליפ, מלך צרפת הזהיר את ג'ון "look to yourself, the devil is loosed" וג'ון ברח לצרפת.

ג'ון מקבל מכתב בנוסח דומה, "Take heed to yourself for the Devil is unchained", במהלך עלילת הספר. הוא נמצא בעיצומו של טורניר אבירים, כשלפתע מופיע אביר שחור מסתורי אשר מציל את אייבנהו ברגע מכריע. התמיכה שנותן אייבנהו לריצ'רד אינה טריוויאלית שכן, אייבנהו הוא בנו של אציל סקסוני (Cedric) וסקוט מתאר התייחסות של הסקסונים אל הנורמאנים ככובשים. ריצ'רד משכיל לסחוף איתו את בני האצילים הסקסונים אל מסע הצלב, לקבל את תרבותם ואת תמיכתם.

ההפתעה הגדולה בשבילי בקריאת הספר הייתה שתי דמויות היהודים בו. לא זכרתי מקריאתי את הספר מזמן, כי הופיעו בספר יהודים בתפקידי מפתח כה משמעותיים. אייזק מיורק (Isaac of York) וביתו, רבקה (Rebbeca), מתוארים באופן  אמביוולנטי. מחד, המספר מביע אמפטיה למצבם הקשה כיהודים וליחס האכזרי אליהם מצד הנוצרים. מאידך, דמות האב מתוארת כסטריאוטיפ של זקן מוזנח, קמצן ועשיר שעסוק באופן כפייתי בכסף. ביתו לעומת זאת, היא גיבורה אמיצה, יפה, נדיבה, טובה ונבונה.

ניכרת בספר מצד הדמויות, שנאה גדולה כלפי היהודים באשר הם, קשי עורף שלא עוזבים את "דרכם המוטעית" כדי לחבור אל דרך ישו. ואכן, יש לזכור שרק בוועידה הכנסייתית שנערכה בשנים 1962-1965 שינתה הכנסייה את הדוגמה והכריזה שהיהודים לא נתפסים יותר כאחראים לצליבה של ישו, גם לא באופן גורף היהודים שחיו בתקופת ישו. ובכלל הצליבה מוגדרת כשלב משמעותי בהתפתחות הדת הנוצרית, ביטוי לאהבה ולהקרבה של ישו למען כפר על חטאי האנשים. יש המבקרים את סקוט על התיאור הסטריאוטיפי של אייזאק מיורק, כתיאור המתאים למאה ה-19 יותר מאשר למאה ה-11.

יהודים הגיעו לראשונה לאנגליה בשנת 1066 מצרפת בעידודו של וויליאם הכובש הנורמאני. בשנת 1144 הואשמו היהודים ברצח טקסי - זה המקרה המתועד הראשון של עלילת דם - ובשנת 1290 גורשו היהודים מאנגליה. אייזאק מיורק וביתו עוזבים בסוף הספר את אנגליה אל ספרד שם

דמות שאהבתי בספר היא דמותו של ליצן החצר של סדריק, וומבה. הוא אמור להיות טיפש, כפי שמכנים לו, אבל איך מישהו מצחיק יכול להיות טיפש? ואכן הוא שנון, אמיץ וישר. בכמה נקודות במהלך העלילה וומבה נהג בתושייה רבה והציל אחרים תוך סיכון עצמו. החולשה היחידה שאני יכולה למנות לגביו היא שאולי הוא לוקה ב- ADHD. משהו בתזזית שלו, בשילוב עם היצירתיות והתבונה מוביל אותי לכיוון מחשבה זה. אולי רק טריסטרם שנדי בספר בשם זה, מאת לורנס סטרן הוא יותר flutterminded מוומבה.

דמותו של ריצ'רד מרשימה אולי כאביר אבל לא כמלך אשר נטש את ארצו לטובת מסעות הצלב. אייבנהו עצמו אינו עושה הרבה בספר, בעיקר מרגע פציעתו. הגיבורה הגדולה של הספר, כך נדמה לי, היא רבקה הרופאה, שמצילה את אייבנהו לאחר פציעתו ועומדת למשפט מכשפות בטירתם של הטמפלרים הפנאטיים, באופן מרשים ואמיץ.

מעניין לקרוא את שכתב דר' איתן בר יוסף על הספר. 
יהיה מעניין לקרוא את ספריו האחרים של סר וולטר סקוט, "הקמע" המתאר את הרפתקאות ריצ'רד לב הארי בארץ ישראל (פלשתינה), את "רוב רוי" ובוודאי את "ווברלי" המתרחש בעת המרד היעקוביני בסקוטלנד - נראה לי ששני האחרונים שימשו כהשראה לדיאנה גבלדון בכתיבת ה- outlander saga. רוב רוי ב- Discovery Channel ועם ליאם ניסן בסרט משנת 1995

ולבסוף, כך רבקה מספרת לרואינה על עזיבתה הקרובה את אנגליה לטובת גרנדה:

"I leave it, lady, ere this moon again changes. My father had a brother high in favour with Mohammed Boabdil, King of Grenada--thither we go, secure of peace and protection, for the payment of such ransom as the Moslem exact from our people."

"And are you not then as well protected in England?" said Rowena. "My husband has favour with the King--the King himself is just and generous."

"Lady," said Rebecca, "I doubt it not--but the people of England are a fierce race, quarrelling ever with their neighbours or among themselves, and ready to plunge the sword into the bowels of each other. Such is no safe abode for the children of my people. Ephraim is an heartless dove--Issachar an over-laboured drudge, which stoops between two burdens. Not in a land of war and blood, surrounded by hostile neighbours, and distracted by internal factions, can Israel hope to rest during her wanderings."

שקט וסערה

אני מתחילה להרים את הראש מהעבודות והמאמרים להגשה. מאד נהניתי מהתקופה הזו.

בנוסף לכתיבה התעסקתי בתקופת השקט בהתלבטות לגבי הבלוג. התלבטות אחת היא האם "הבלוגיה" הזו הכי מתאימה. יתרונות: סגנונות עיצוב עדינים ויפים יותר לטעמי, אין פרסומת. חסרונות: חסרות לי אפשרויות כמו גאדג'ט של הרשומות המומלצות – אולי יש ולא מצאתי. אני גם צריכה למצוא את הדרך לפרסם קבצים. בנוסף, הבלוג לא עולה בחיפוש בגוגל, בעוד שנדמה לי שהבלוגים של תפוז כן עולים.

התלבטות שניה, תוכנית יותר: אולי להפריד בין הספרות לחינוך? ואת הספרות לכתוב באנגלית וכך אולי לאפשר קשר לכותבים אחרים בתחום. אני אמנם חובבת, אבל אפיק הבלוג מאפשר גם לחובבים להתערב בין המקצוענים. זה מזכיר לי את אחד ההוגים עליהם שמענו בסוציולוגיה – איבן איליץ (1926-2002) אשר קרא לביטול בית הספר ולהחלפתו ב-"שוק חפשי" של צרכני חינוך ומספקי חינוך ללא קשר להשכלה פורמלית. בצד השני של התלבטות קיים גורם הזמן המוגבל.

בינתיים רוצה להמליץ על הרצאה ב- TED, שהעבירה J.K.Rowling בטקס סיום של בוגרי הרווארד ובו דיברה עם הבוגרים על התועלת שבכישלון. היא סיפרה כיצד הכישלון שחוותה בשנות העשרים שלה גרם לה להשיל מעליה את כל הציפיות של הוריה והחברה ממנה ולהשאר עם מי שהיא. סיפרה כיצד מיקדה את כל האנרגיות שלה לצאת מהמצב הקשה אליו הגיע באמצעות הנטייה הראשונה שלה לכתוב סיפורים. אגב, בטקס סיום הקולג' שלה, כך סיפרה, דיברה הפילוסופית, מארי וורנוק.

בלוג עם טעם

ביום שישי ראיתי את הסרט "ג'וליה וג'ולי" בסינמטק. הסרט מתאר צעירה המתחילה את דרכה בעולם המבוגרים. היא די אבודה. בסטנדרטים המקובלים היא בסדר, יש לה עבודה וגם פוטנציאל למשפחה. אבל ברור שהיא עדיין לא במקום בו הייתה רוצה להיות, ואז בעלה מציע לה להתחיל לכתוב בלוג. היא אוהבת לבשל ולכתוב ומחליטה לפתוח בפרויקט בו היא מבשלת את כל המתכונים בספר של ג'וליה ציילד האגדית ומתארת את התקדמותה בבלוג שהיא פותחת. בהתחלה היא כותבת לחלל הקיברנטי הפתוח, אחר כך חבריה וקרובי משפחה קוראים ומגיבים. בשלב מסוים מגיעים לבלוג גם זרים במספר הולך וגדל, הקוראים את הרשומות ועוקבים אחר הפרויקט בקשב רב. זהו סיפור אמיתי, ובסופו של דבר הבלוג הפך לסיפור הצמיחה של ג'ולי, ובאמצעותו היא הביאה את עצמה למקום של שגשוג ופריחה. נחמד להציץ בבלוג הנוכחי שלה.

גם בחינוך יש מקום לצורת הביטוי והדיאלוג הזו. כשחיפשתי דוגמאות לשימוש בבלוגים בחינוך מצאתי בלוגים עם הרבה טעם. למשל הבלוג של המורה לספרות שלימדה את "הקמצן" של מולייר. המורה בקשה מהתלמידים לפתוח בלוג כדמות מהמחזה. התלמידים הכניסו בבלוג רשומות בשם הדמות שבחרו, אתרים אהובים עליה, ואף הגיבו בבלוגים של חבריהם, "הדמויות" האחרות במחזה. התוצאה מקסימה וכדאי להיכנס.

בבלוג של מורה למדעים בשוהם אפשר למצוא סיכומים, קישורים ודיונים של המורה עם התלמידים שמבקשים הסברים. המורה מזמינה את הילדים אל הבלוג ויוצרת סביבה חמה לדיאלוג: "הבלוג שלי יהיה מיועד לתלמידיי היקרים ... אתם מוזמנים לשאול שאלות בנושא, להעיר ולהאיר הערות להוסיף קישורים מעניינים וכל דבר שתרצו. באהבה המורה למדעים". בלוגים של מורים נוספים: הבלוג של שוש מאורט ערד, והבלוג של המורה לחינוך גופני, ניבה פרי מחיפה. שימוש מיוחד בז'אנר" באופן שמעודד מחקר עצמאי בהיסטוריה, מצאתי בבלוג של מורה להסטוריה מתיכון זיו, יורם חיים.


מחנכ/ת יכול/ה להשתמש בבלוג כדי ללוות כיתה בשנים המשותפות: לדבר על אירועים בחדשות, לנהל יומן קריאה, לוח מודעות, תמיכה רגשית, תרגול כתיבה, חומר למבחנים, תמונות מאירועי הכיתה וכדומה. כך יוצאת הכיתה והמורה מהגבולות הפיזיים של בית הספר ומאפשרת לילדים להרגיש שהם חשובים זה לזה בכלל בחיים ולא רק בבית הספר. דוגמה מקסימה אפשר לראות בבלוג הכיתתי של טרי פרידמן, מורה בחינוך המיוחד. פרידמן מספרת כיצד הבלוג הפך לקבוצת תמיכה. היא משתפת את הילדות בכל החלטה משמעותית לגבי התנהלות הבלוג והתכנים וכך הבנות הופכות את הבלוג לשלהן. ספרנית בבית ספר אוסטרלי מנהלת בלוג לילדים, מספרת שכדי לעורר את הילדים להגיב היא נוהגת לפרסם כל שבוע את "שאלת השבוע", שאלה פתוחה ללא תשובה מוחלטת והגרלה בין העונים למצוא את המנצח. למחנך כיתה בחוף השרון, איציק הופמן יש בלוג מקסים לתפארת. במיוחד אהבתי את הפוסט שלו לאחר ביקור במוזיאון הפלמ"ח, ושמחתי על הקריאה שלו לילדים להתחסן, מין נקיטת עמדה עדינה אך נחרצת במקומות הנכונים. בפוסט אחר הוא מציג שאלון אישי נחמד אותו ממלא כל פעם תלמיד אחר (מזכיר לי את קונספט ה: sharing או ה: show and tell הנהוג בארה"ב, המאפשר לילד להביא מ"העצמו" שלא שייך ללימודים, אל חבריו לכיתה). שילוב של הדרכה, חום ונגישות. אותו מורה מנהל גם "קומונה" בנושא לימודי היסטוריה בתפוז. כדאי לבדוק.


לסיכום, נראה לי שצורת הדיאלוג הזו יכולה להיות נהדרת הן לביטוי אישי והן לפעילות קבוצתית. חברי ומשפחתי אשר הגיבו פה עד כה, כתבו את דעתם והאירו נושאים מן הכתוב באופן מאד מעודד ומעניין ואני מודה לכם מאד מאד. אשמח אם תמשיכו וגם אשמח לשמוע רעיונות להרחבת מעגל המגיבים והשיחה.