פורים תש"ע

ההלוכיאדה (עדלאידע על פי אלה) נדחתה השנה בגלל הגשם. הנה תמונה מהמיצג של העדלאידע של השנה שעברה במודיעין שהתעטרה בנושא ספרות ילדים עברית. ילדי בית הספר הדמוקרטי ע"ש נדב במודיעין, בהדרכתה של דקל, המורה לאומנות, הכינו מיצג לפי הספר "כשהכריש והדג נפגשו לראשונה" אותו כתב גלעד שליט כשהיה בן 11. הספר עצמו מקסים גם בכתיבה וגם באיורים שתרמו מאיירים. הנה האיור של יעלי זיו. באיחולים שגלעד שליט יחזור הביתה מהר. פורים שמח.

שקט וסערה

אני מתחילה להרים את הראש מהעבודות והמאמרים להגשה. מאד נהניתי מהתקופה הזו.

בנוסף לכתיבה התעסקתי בתקופת השקט בהתלבטות לגבי הבלוג. התלבטות אחת היא האם "הבלוגיה" הזו הכי מתאימה. יתרונות: סגנונות עיצוב עדינים ויפים יותר לטעמי, אין פרסומת. חסרונות: חסרות לי אפשרויות כמו גאדג'ט של הרשומות המומלצות – אולי יש ולא מצאתי. אני גם צריכה למצוא את הדרך לפרסם קבצים. בנוסף, הבלוג לא עולה בחיפוש בגוגל, בעוד שנדמה לי שהבלוגים של תפוז כן עולים.

התלבטות שניה, תוכנית יותר: אולי להפריד בין הספרות לחינוך? ואת הספרות לכתוב באנגלית וכך אולי לאפשר קשר לכותבים אחרים בתחום. אני אמנם חובבת, אבל אפיק הבלוג מאפשר גם לחובבים להתערב בין המקצוענים. זה מזכיר לי את אחד ההוגים עליהם שמענו בסוציולוגיה – איבן איליץ (1926-2002) אשר קרא לביטול בית הספר ולהחלפתו ב-"שוק חפשי" של צרכני חינוך ומספקי חינוך ללא קשר להשכלה פורמלית. בצד השני של התלבטות קיים גורם הזמן המוגבל.

בינתיים רוצה להמליץ על הרצאה ב- TED, שהעבירה J.K.Rowling בטקס סיום של בוגרי הרווארד ובו דיברה עם הבוגרים על התועלת שבכישלון. היא סיפרה כיצד הכישלון שחוותה בשנות העשרים שלה גרם לה להשיל מעליה את כל הציפיות של הוריה והחברה ממנה ולהשאר עם מי שהיא. סיפרה כיצד מיקדה את כל האנרגיות שלה לצאת מהמצב הקשה אליו הגיע באמצעות הנטייה הראשונה שלה לכתוב סיפורים. אגב, בטקס סיום הקולג' שלה, כך סיפרה, דיברה הפילוסופית, מארי וורנוק.

החבילה הגיעה

חגיגה גדולה! המישלוח מאמזון הגיע. השתדלתי לעשות את זה רגוע הפעם והזמנתי רק ספר אחד בשבילי. אז מתחת ל- magic tree house ול- captain underpants ולמספר ספרי אוריגאמי, ישב לו הספר שהזמנתי.

Wolf Hall, by Hilary Mantel

הספר זכה ב- Man Booker Prize לשנת 2009. בכלל, הפרס הזה הוא אינדיקציה מאד טובה לספר משובח, הזוכים והמועמדים כאחד. לדוגמה:  Yann Martel, Life of Pi.
Ian McEwan, Amsterdam שהוביל לספרים אחרים שלו Saturday, Atonement. 

Kiran Desai, The inheritance of loss, אצלי בדרך. או כמו שאומרים "בערמה שליד המיטה". אלא שהערמה הזו אצלי היא כוננית ספרים שלמה.

גם Pulitzer Prize for fiction הוא מדד נהדר. הפינליסטים: Ha Jin, Waiting, Tim O'Brien, The things they carried, Raymond Carver. והזוכים: Jumpa Lahiri, Interpreter of maladies, Philip Roth.

אפשר גם ללכת הפוך. עוד לא ניסיתי את השיטה הזו אבל אם אי פעם אקנה את ה- ipad החדש או קינדל אוכל לקרוא eBooks. אם קוראים ספרים דיגיטלים, אפשר לרכוש אותם ישר מהסופר, בלי שצריך לעבור דרך סינון של אחרים, דרך הוצאת ספרים, הדפסה, עצים וכדומה. למשל indie writers. בכלל מעניין לקרוא לאן הולך עולם הוצאות הספרים בעשר השנים הבאות. כמובן, שכבר עכשיו אפשר להשיג ספרים שנמצאים ב- public domain מפרויקט גוטנברג, scribd, ועוד. נראה לי שאפשר להתרגל לקריאה כזו, הרי גם בעבודה התרגלתי לקרוא מאמרים מהמסך. יש גם ספרים דיגיטלים בעברית.  אגב בקשר ל- ipad חייבים לראות את הטוויסט הישראלי.

תארו לעצמכם אם ספרי הלימוד יעברו לגמרי להיות דיגיטלים ואולי גם  interactive online הרי אפשר להוסיף תמונות מרהיבות, התרגילים יכולים להיות בצורת טופס. הרבה יותר זול מספרים קונבנציונאלים.

נראה לי שכדאי לנסות.

משבצות

דווקא נראה לי הפוסטמודרניזם. בטח מישהו מאד "נאור ורציונאלי" החליט שצריך לרחוץ כלים. זו הפשטה כללית המתכחשת לספציפית ולמיוחדת של חיי יום-יום (בעיקר במשפחה גדולה ורעבה). אני בטוחה שמאחורי הקטגוריה האוניברסלית הזו קיימת קביעה אמפיריסטית ומתודולוגית נסיונית שאני בזה לה, לאחר כל האכזבות של המאה ה-20, הן מהמדע והטכנולוגיה והן מהרעיונות החברתיים הגדולים. בנוסף, אני קוראת להפטר מהיומרנות המטפיזית הגרנדיוזית של המטה-נרטיב של קיפול הכביסה. למה להחניק את היצירתיות ולא לדחוף את הכביסה לארון באופן פלורליסטי?

ג'ירו:"הפשטות כלליות המתכחשות לספציפית ולמיוחדת של חיי יום-יום, שוללות את המיוחד והלוקלי, ומחניקות שונות תחת הסיסמה של קטגוריות אוניברסאליות, נדחות כרודניות"


איגלטון:"פוסט מודרניזם מסמן את מותן של תיאוריות כוללניות (meta-narratives). הפלורליזם של הפוסט מודרניות, המגוון ההטרוגני של סגנונות חיים...המדע והפילוסופיה חייבים להיפטר מהיומרות המטפיזיות הגרנדיוזיות ולראות עצמם ביתר צניעות כסתם סדרה אחרת של סיפורים (נרטיבים)"

כטירונית בלימוד המחשבה הפילוסופית אני נתקלת בתופעה מדאיגה לאחרונה. כל רעיון או אירוע פעוט ככל שיהיה, מתעופף ונכנס למשבצת הפילוסופית המתאימה. כמו תלמיד רפואה שמאבחן בעצמו את כל המחלות עליהן הוא לומד. האם אני לוקה בדוגמטיטיס?  האם הטיול השנתי בבית הספר משמש להומניזציה של הילד בעיני המורה והילדים האחרים, א-לה-פריירה? לחשוב על פרנסיס בייקון כשאני מתכננת ניסוי במעבדה (הגישה האמפיריסטית והמתודולוגית הניסיונית) ובו זמנית להרגיש שכל מערכת ניסויית כזו עלולה לגרור אחריה ארטיפקטים מעצם היותה מתוכננת על ידי – מחשבה פוסטמודרניסטית מובהקת (אם הבנתי נכון מה זה פ"מ), נראה לי ממש מוגזם. לחפש ערך באנציקלופדיה ולחשוב על הנאורות ודידרו. מזל שידיעותי מוגבלות.

בדרך כלל אני מעדיפה שלא להכנס למשבצת ולא להכניס אחרים למשבצות והכללות. העולם מורכב מכדי שנאמץ השקפה בודדת על כל מרכיביה אלא נראה לי עדיף לשאוב מכל השקפה את הרעיונות הנראים לי. האם זהו זליג? או שההשקפה של כל אדם היא יצירה עצמאית שלו המורכבת מהדרך בה הוא תופס את ההשקפות שמסביבו, מהרעיונות שהוא שואב מכל השקפה ומהרעיונות העצמאים שלו. האין זה נכון שהרעיון האחרון הזה הולך ישר לסל הפוסטמודרניסטי?

אבוי, התחלתי למיין את העולם... אנא דעתכם הרפואית והמלומדת. גם רפואה אלטרנטיבית תתקבל בברכה, בטח במקרה הזה.

בלוג עם טעם

ביום שישי ראיתי את הסרט "ג'וליה וג'ולי" בסינמטק. הסרט מתאר צעירה המתחילה את דרכה בעולם המבוגרים. היא די אבודה. בסטנדרטים המקובלים היא בסדר, יש לה עבודה וגם פוטנציאל למשפחה. אבל ברור שהיא עדיין לא במקום בו הייתה רוצה להיות, ואז בעלה מציע לה להתחיל לכתוב בלוג. היא אוהבת לבשל ולכתוב ומחליטה לפתוח בפרויקט בו היא מבשלת את כל המתכונים בספר של ג'וליה ציילד האגדית ומתארת את התקדמותה בבלוג שהיא פותחת. בהתחלה היא כותבת לחלל הקיברנטי הפתוח, אחר כך חבריה וקרובי משפחה קוראים ומגיבים. בשלב מסוים מגיעים לבלוג גם זרים במספר הולך וגדל, הקוראים את הרשומות ועוקבים אחר הפרויקט בקשב רב. זהו סיפור אמיתי, ובסופו של דבר הבלוג הפך לסיפור הצמיחה של ג'ולי, ובאמצעותו היא הביאה את עצמה למקום של שגשוג ופריחה. נחמד להציץ בבלוג הנוכחי שלה.

גם בחינוך יש מקום לצורת הביטוי והדיאלוג הזו. כשחיפשתי דוגמאות לשימוש בבלוגים בחינוך מצאתי בלוגים עם הרבה טעם. למשל הבלוג של המורה לספרות שלימדה את "הקמצן" של מולייר. המורה בקשה מהתלמידים לפתוח בלוג כדמות מהמחזה. התלמידים הכניסו בבלוג רשומות בשם הדמות שבחרו, אתרים אהובים עליה, ואף הגיבו בבלוגים של חבריהם, "הדמויות" האחרות במחזה. התוצאה מקסימה וכדאי להיכנס.

בבלוג של מורה למדעים בשוהם אפשר למצוא סיכומים, קישורים ודיונים של המורה עם התלמידים שמבקשים הסברים. המורה מזמינה את הילדים אל הבלוג ויוצרת סביבה חמה לדיאלוג: "הבלוג שלי יהיה מיועד לתלמידיי היקרים ... אתם מוזמנים לשאול שאלות בנושא, להעיר ולהאיר הערות להוסיף קישורים מעניינים וכל דבר שתרצו. באהבה המורה למדעים". בלוגים של מורים נוספים: הבלוג של שוש מאורט ערד, והבלוג של המורה לחינוך גופני, ניבה פרי מחיפה. שימוש מיוחד בז'אנר" באופן שמעודד מחקר עצמאי בהיסטוריה, מצאתי בבלוג של מורה להסטוריה מתיכון זיו, יורם חיים.


מחנכ/ת יכול/ה להשתמש בבלוג כדי ללוות כיתה בשנים המשותפות: לדבר על אירועים בחדשות, לנהל יומן קריאה, לוח מודעות, תמיכה רגשית, תרגול כתיבה, חומר למבחנים, תמונות מאירועי הכיתה וכדומה. כך יוצאת הכיתה והמורה מהגבולות הפיזיים של בית הספר ומאפשרת לילדים להרגיש שהם חשובים זה לזה בכלל בחיים ולא רק בבית הספר. דוגמה מקסימה אפשר לראות בבלוג הכיתתי של טרי פרידמן, מורה בחינוך המיוחד. פרידמן מספרת כיצד הבלוג הפך לקבוצת תמיכה. היא משתפת את הילדות בכל החלטה משמעותית לגבי התנהלות הבלוג והתכנים וכך הבנות הופכות את הבלוג לשלהן. ספרנית בבית ספר אוסטרלי מנהלת בלוג לילדים, מספרת שכדי לעורר את הילדים להגיב היא נוהגת לפרסם כל שבוע את "שאלת השבוע", שאלה פתוחה ללא תשובה מוחלטת והגרלה בין העונים למצוא את המנצח. למחנך כיתה בחוף השרון, איציק הופמן יש בלוג מקסים לתפארת. במיוחד אהבתי את הפוסט שלו לאחר ביקור במוזיאון הפלמ"ח, ושמחתי על הקריאה שלו לילדים להתחסן, מין נקיטת עמדה עדינה אך נחרצת במקומות הנכונים. בפוסט אחר הוא מציג שאלון אישי נחמד אותו ממלא כל פעם תלמיד אחר (מזכיר לי את קונספט ה: sharing או ה: show and tell הנהוג בארה"ב, המאפשר לילד להביא מ"העצמו" שלא שייך ללימודים, אל חבריו לכיתה). שילוב של הדרכה, חום ונגישות. אותו מורה מנהל גם "קומונה" בנושא לימודי היסטוריה בתפוז. כדאי לבדוק.


לסיכום, נראה לי שצורת הדיאלוג הזו יכולה להיות נהדרת הן לביטוי אישי והן לפעילות קבוצתית. חברי ומשפחתי אשר הגיבו פה עד כה, כתבו את דעתם והאירו נושאים מן הכתוב באופן מאד מעודד ומעניין ואני מודה לכם מאד מאד. אשמח אם תמשיכו וגם אשמח לשמוע רעיונות להרחבת מעגל המגיבים והשיחה.

Frizzled enough teacher

Ms. Frizzle היא מודל למורה למדע, כל כולה חגיגה של מדע. דרך ההוראה העיקרית שלה היא בהתנסות. Friz לוקחת את הכיתה שלה ב- Magic School Bus, ליערות הגשם, לתוך תנור, לתוך הקיבה, למערכת הדם. התלמידים הופכים לדבורים, צמחים ועוד כהנה וכהנה הרפתקאות מצוירות. לא תמיד הכול מסודר ומתוכנן. לעיתים נכנסים לצרות והילדים נאלצים לחקור את דרכם החוצה. בנוסף, הילדים מתנסים, כותבים, חושבים ועובדים בצוות. מלבד היות ה- frizzled מודל להוראת מדע יש עוד כמה סיבות לבחירת השם... אבל על זה אולי בפעם אחרת.

The Mysteries of Udolpho, by Anne Radcliffe

By Anne Radcliffe

סיפור מפחיד ומותח במובן תמים ורציונאלי. למעשה, רדקליף היא מחלוצי ז'אנר הרומנים הגותיים בדומה לאחיות ברונטה 50 שנה מאוחר יותר. רדקליף חוננה ביכולת לצייר באמצעות מילים וסיפרה מתובל בתיאורי טבע שחלקם מלאי אווירה נשגבת של יפי הטבע, וחלקם האחר מעביר את אווירת האיום ואי הוודאות. יתכן כי את ציוריו של הצייר החביב עליה,סלבטור רוזה בן המאה ה-17, רדקליף מתארת במילותיה: Volume 2, Chapter 5: "Towards the close of day, the road wound into a deep valley. Mountains, whose shaggy steeps appeared to be inaccessible, almost surrounded it. To the east, a vista opened, that exhibited the Apennines in their darkest horrors; and the long perspective of retiring summits, rising over each other, their ridges clothed with pines, exhibited a stronger image of grandeur, than any that Emily had yet seen. The sun had just sunk below the top of the mountains she was descending, whose long shadow stretched athwart the valley, but his sloping rays, shooting through an opening of the cliffs, touched with a yellow gleam the summits of the forest, that hung upon the opposite steeps, and streamed in full splendour upon the towers and battlements of a castle, that spread its extensive ramparts along the brow of a precipice above. The splendour of these illumined objects was heightened by the contrasted shade, which involved the valley below."

גיבורת הסיפור היא אמילי, נערה יפה ומרשימה באופייה, אשר עוברת תלאות ובכל זאת דואגת להתנהג באופן ראוי, בדקורום, עם propriety ו- sensibility. השמירה על מוניטין חסוד וצנוע כך מסתבר, היא התנהגות חיונית לבנות המעמד הגבוה בתקופה עליה מסופר. ובכל זאת מעניין שאביה של אמילי בשוכבו על ערש דווי מייעץ לה not to indulge in sensibility. וטוב שכך, שכן רוב הצרות המתרגשות עליה נגרמות בשל עיסוק היתר בשמירה על נאותות. נזכרתי בספרים של ג'יין אוסטן כשקראתי על אמילי. אכן, sense and sensibility מנוגדים לעיתים ועם זאת האחד לא יכול בלי השני. אם מתמקדים ב-sensibility ושוכחים מה- sense עלולים לחטוא בגאווה ודעה קדומה. אגב, מוטיב הדעה הקדומה מופיע ב- Udolpho באופן מאד דומה לזה של ג'יין אוסטן מאוחר יותר, אבל לא אספר יותר. למיטב ידיעתי הספר לא תורגם לעברית אבל יש עותקים שלו בספריה של האוניברסיטה, etext ב- Project Guttenberg ו-audio ב- librivox.org.

גיבור נוסף שבא והולך בעלילה הוא הכסף. הכסף בסיפור מגיע בירושה, בנישואין או במתנת נדיבות ליבם של הגיבורים. תמיד לפי הכלל "צדיק וטוב לו". אין בסיפור אף לא אדם יצרן אחד. זה מזכיר לי סרט שראיתי על ביאטריקס פוטר שהתאהבה בבחור שהדפיס את ספרה הראשון. כשאמה (בסרט) שמעה על הקשר היא אמרה:

"You shouldn't invite trade's men. They bring dust into the house..."

וזאת לגבי המוביליות בחברה האנגלית של סוף המאה ה-18.אבל אסור להיות חמורים מדי עם הגיבורה הצעירה. אין ספק שיש לה פרופורציות בחיים,  באומרה לאביה: "Poverty cannot deprive us of many consolations. It cannot rob us of the affection we have for each other, or degrade us in our own opinion, of in that of any person, whose opinion we ought to value."

שוב  ג'יין אוסטן:
 Udolpho מוזכר פעמים רבות בפרודיה הגותית של ג'יין אוסטן Northanger Abbey. הנה למשל הדיאלוג המשעשע הבא:

"But, my dearest Catherine, what have you been doing with yourself all this morning? Have you gone on with Udolpho?"

"Yes, I have been reading it ever since I woke; and I am got to the black veil."

"Are you, indeed? How delightful! Oh! I would not tell you what is behind the black veil for the world! Are not you wild to know?"

"Oh! Yes, quite; what can it be? But do not tell me—I would not be told upon any account. I know it must be a skeleton, I am sure it is Laurentina's skeleton. Oh! I am delighted with the book! I should like to spend my whole life in reading it. I assure you, if it had not been to meet you, I would not have come away from it for all the world."

"Dear creature! How much I am obliged to you; and when you have finished Udolpho, we will read The Italian together; and I have made out a list of ten or twelve more of the same kind for you."

"Have you, indeed! How glad I am! …but are they all horrid, are you sure they are all horrid?"

"Yes, quite sure; for a particular friend of mine, a Miss Andrews, a sweet girl, one of the sweetest creatures in the world, has read every one of them."

קריאה נוספת:
עבודת דוקטורט מאת Frances Clara McIntyreבנושא "אן רדקליף ביחס לזמנה" - אני מקווה להגיע לקרוא לפחות חלק.

בלוג של rebecca.hasenauer בנושא The rise of the novel, נושא שמאד מעניין אותי בשנה האחרונה