הלוח מבולגן

הלוח שלי עדיין מזעזע, אני מאד משתדלת אבל גם הכתב שלי לא מסודר וגם תוך כדי השיעור המחשבות שלי חוזרות אחורה וגורמות לי לרצות לשפר ולדייק ולשנות את מה שכתבתי. חיפשתי רעיונות שיעזרו לי לשמור על לוח מסודר יותר - אני רואה כמה זה חשוב כדי שהתלמידים יוכלו להיות רגועים. בתחילת השנה חשבתי שפשוט לא אכתוב על הלוח אלא אתמקד בפעילויות, הדגמות, הסברים וסיכומים בעל פה. אבל התלמידים הרבה יותר רגועים כאשר כל כמה דקות אני עוצרת ומסכמת את הנושא בו עסקנו - סגירה לפני שממשיכים (זו הייתה עצה מרומי שעובדת נהדר)

• לכתוב בצד למעלה את סדר השיעור ולעשות   √ עם ההתקדמות (יהודית)
• לעשות בצד אחר פינת מונחים, נוסחאות וכו' - שם ניתן להגדיר מונחים שמוזכרים בשיעור (רומי)
• להשתמש בסימנים למשל חיצים, מספרים. (יואב)
• למסגר דברים חשובים
• להשתמש בצבעים להבלטת דברים חשובים (יואב)
• לעצור לפעמים ולהסתכל על הלוח
• למחוק את הלוח כשסיימו לכתוב
• לא שורות נטויות ולכתוב בכתב גדול.
• עזרים כמו דפים, הדגמות, הסברים, שקפים.

עוד רעיונות?

תודה! 

לימודי האזרחות, כשהם מגיעים לשיאם בכיתה י'

היום החל בהרצאה מאלמנת צהל שאיתרע מזלה להיות בנוסף גם אם שכולה פעמיים:"והייתי חותמת גם פעם שלישית!". אחר כך ביקרו ילדי השכבה בקברים שבהר הרצל. ב'חנה סנש' היה חם וב'יוני נתניהו' היו תיירים, אז הם הלכו לסתם מישהו אחר ושם שמעו את המדריך שלהם שהרביץ בהם עוד קצת שכול והקרבה. בינתיים, אביב צילמה פרחים בצד. פתאום..."או מיי גוד, נטע, את חושבת שאני יכולה ללכת?" ונטע אמרה "בטח, לכי!". "אבל המורה תהרוג אותי". "מה פתאום, לכי! זה אבא שלך!".

והיא הלכה, והתקרבה ל'יוני נתניהו'. היא שמעה את המדריך באנגלית:"אולי אתם לא יכולים לקרוא את מה שכתוב בעברית על המצבות אבל יש דבר שלא צריך לדעת עברית בשבילו: 19, 20, 18, 21, 35....". העיניים כבר לא איתו אלא עם הנערה היפה עם עגילי רגל-יונה ענקיים המתקרבת מאחור בחיוך גדול.

"אבא". המדריך הפסיק ופנה לאחור: "אביבי!"

שיאו של היום היה טקס בערב בגבעת התחמושת. התלמידים הקריאו בטקס:"ותודה למי שלימדו אותנו אהבת ארץ ישראל: המורים לשל"ח". והרכזת אמרה:"ועכשיו לרגע לו חיכיתם כולכם...תעודות הזהות". בשתיים, שתיים ושלושים/ נכנסו דרך הטרשים/ לשדה האש והמוקשים של האזרחות הישראלית.

והבת שלי אמרה כשחזרנו הביתה:"לא הייתי יכולה לעבור את זה בלי לפגוש את אבא באמצע. יום שלם אמרו לנו שהדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות עם החיים שלנו זה למות. well אני לא רוצה להיות גיבורה, סליחה. אבל אני רוצה לחיות".

והיא שאלה: "ובכלל, מה זאת תעודת זהות? למה צריך אותה? מה לעשות איתה עכשיו?"

"שימי במגירה"


מקור התמונה: פרח דם המכבים.

המסע שלי נכון לעכשיו

מפה לבנה מפנה מקום

מעיין יולד מים כחולים, אדומים, ירוקים, סגולים

רעידת אדמה, סלע מתגלגל ומים היו לענן

המפה הלבנה מתנפנפת, מנערת מעליה את המספרים,

התבניות נטרפות

כדור פורח אל האופק

יער של אנשים, מילים מילים תמונות תנועות

שקדים אך גם צימוקים

ואני על המחבת

השמש למעלה מרתיחה

שופטת בלי רחם

נשימה עמוקה, רוח רעננה

הטובים הם שקטים

חבלים שקופים באריג

בים הפתוח

פתיחת שיעור

עוד תסכול של מורה מתחילה:
אחד הדברים שאני הכי פחות אוהבת זה להתחיל שיעור כשהכיתה רועשת. אני נכנסת ועם כל הגובה שלי והנוכחות שחשבתי שיש לי 'אף אחד לא סופר אותי'. לצעוק 'אני רוצה להתחיל' כמה פעמים - שנוא ביותר. לא רוצה לעשות כך בשנה הבאה.  זה משפיל לצעוק בכיתה .
 מה דעתך על הרעיון להתחיל כל שיעור בלכתוב על הלוח שאלת 'חימום'. זו יכולה להיות שאלה שקושרת את הנושא של השיעור לחיים של הילד, או שאלה פתוחה ורחבה המעוררת מחשבה ולא דורשת ידע בנושא החדש, או שאלה שמזמנת היזכרות בנושא שהתחלנו בשיעור שעבר. בתחילת השנה להכריז שבכל תחילת שיעור תהיה שאלה על הלוח, עליהם לכתוב בשתי שורות את תשובתם. 2 דק' למחשבה וכתיבה ואז דיון קצרצר בתשובות ומאחר שלא יהיה לנו זמן לשמוע את כולם, אני אדגום ומידי פעם אבדוק חלק מהמחברות.
יש סיכוי שיעבוד?

קרנפורד, אליזבת גסקל

Elizabeth Gaskell's Cranford

איזה מקסים! כל כך נהניתי. בהתחלה הרגשתי כאילו אני קוראת את מועדון הפיקוויקים בגרסתו הנשית. דיקנס (בשם 'בוז') אפילו זוכה לתפקיד משמעותי. אחד הגברים המופיעים בסיפור (ואין הרבה כאלו), קפטן בראון אוהד 'שרוף' של הסיפור בהמשכים, מכתבי בוז וגם הוא כמוני אוהב את סם וולר. הוא אפילו נכנס לריב עם מלכת השכונה על רקע 'בוז'. הוא מסתובב ברחובות תוך כדי שהוא שקוע בקריאה, מחכה לרכבת שקוע בקריאה, אבל לא שקוע עד כדי כך שלא ישים לב לילדה שנפלה לפסי הרכבת...


הפתיחה היא עדות להומור המציף את הספר:

"In the first place, Cranford is in possession of the Amazons; all the holders of houses above a certain rent are women. If a married couple come to settle in the town, somehow the gentleman disappears; he is either fairly frightened to death by being the only man in the Cranford evening parties, or he is accounted for by being with his regiment, his ship, or closely engaged in business all the week in

the great neighbouring commercial town of Drumble, distant only twenty miles on a railroad. In short, whatever does become of the gentlemen, they are not at Cranford."

 “Sometimes one likes foolish people for their folly, better than wise people for their wisdom.” — Elizabeth Gaskell

אולם בהמשכו מעמיק הסיפור ויחד עם ההומור מתווספים צבעים של עצב ודרמה.

לפי הקורס שאני עושה עכשיו, הרומן האנגלי/טימותי ספרג'ין, אני אמורה לעבור מהאחיות ברונטה אל דיקנס. קראתי את כל הספרים של שלושת האחיות לבית ברונטה והיה נפלא. דומני שקצת מפחיד להכנס אל דיקנס. בשנה שעברה קראתי שוב את דיוויד קופרפילד. מאד נהניתי, צחקתי, בכיתי והשתאתי מהכתיבה הנהדרת. דיקנס כותב באופן כל כך טוב ומיוחד ולוקח את הקורא דרך טלטלות רגשיות עוצמתיות. אני קצת מפחדת להכנס לזה עכשיו מרצון. אני שמחה שנהנתי מקרנפורד אז אעבור אל 'צפון ודרום' או את 'נשים ובנות'. כתיבה משובחת מאד. גסקל נישאה והיו לה ולבעלה 4 בנות ובן אחד. היא היתה חברה קרובה של שרלוט ברונטה ואף כתבה ביוגרפיה שלה. אפשר להוריד מ- project gutenberg (כבר בקינדל שלי). גסקל גרה עם משפחתה במנצ'סטר, יעד נוסף לטיול העתידי באנגליה וסקוטלנד מתישהו - Plymouth Grove, Manchester

שירלי, סיפור - שרלוט ברונטה

Charlotte Brontë: Shirley, a Tale
אני חושבת ש'שירלי' (פורסם ב- 1849) הוא אחד הספרים הטובים ביותר של שרלוט ברונטה.



מכונת אריגה מהתקופה הויקטוריאנית



במקביל לתהליכים פנימיים שעוברות 3-4 הדמויות העיקריות מתרחשים תהליכים חברתיים דרמטיים באנגליה של תחילת המאה ה- 19 (1811). בזמן של קשיים כלכליים עקב המילחמות הנפוליאוניות נכנסו לאנגליה מכונות אריגה שמופעלות על ידי קיטור. ניפוץ מכונות האריגה במהומות ה- luddites מביא את בני מעמד הביניים, המעסיקים, אל בין הפטיש לסדן. כדי לשרוד בתקופת המילחמות הם נאלצים לפטר אנשים, הם גם זקוקים לפחות עובדים בזכות המכונות החדשות. הספר מתחיל בתיאור התקפה של המפוטרים, צעירים בגילאי 20-30, ברובם בעלי משפחות, באישון לילה על מפעל אריגה משפחתי. זהו תיאור של מקרה אמיתי אותו כנראה שאבה ברונטה מסיפוריו של אביה וממסמכי משפט שהתנהל נגד הפורעים.

כשהמהומות ברקע אנו פוגשים את קרוליין, יתומה צעירה רגישה וחכמה הגדלה אצל דודה, הכומר, איש קר ומחושב. קרוליין חוברת לשירלי, גם היא יתומה אך יורשת עשירה. הן מוצאות אחת בשניה נפש תאומה ומגלגלות רעיונות ומחשבות זו עם זו. מסביבן הסדר הישן מתנפץ והן מצטרפות לניפוצו - בין אם שירלי שבוחרת את חתנה נגד רצון המשפחה, או קרוליין שנושאת נאומים פמיניסטים.  בלשון חופשית:'על הגברים להעדיף שלא נישאר רק רוקמות ואחראיות על הבית - הרי כך אנו מתנוונות והם לא ירצו לבלות עם מי שהרקמה היא פיסגת העיסוקים שלה...'

בעל מפעל הטקסטיל מבין בשלב מסוים שעליו להתחשב גם בנוף האנושי שמסביבו. אמנם הוא מכניס מכונות למפעל אבל הוא גם עוזר לאחד המפוטרים למצוא עבודה. כשהוא מתכנן את העתיד הוא מצייר עיר גדולה שאחיו יבנה ובה יגורו כל האנשים שהוא יספק להם עבודה. הוא רואה בחזונו את כל השדות שמסביב שחורים מפחם בזכות המפעל שיבנה. בעיניו זהו ניצחון גדול ועזרה לזולת שכן הוא יאפשר לאנשים רבים לחיות בכבוד ולפרנס את משפחותיהם. הרי החזון שלו:

The beautiful wild ravine shall be a smooth descent; the green natural terrace shall be a paved street. There shall be cottages in the dark ravine, and cottages on the lonely slopes. The rough pebbled track shall be an even, firm broad, black, sooty road, bedded with the cinders from my mill; and my mill, Caroline--my mill shall fill its present yard.

"Horrible! You will change our blue hill-country air into the Stilbro smoke atmosphere."

"I will pour the waters of Pactolus through the valley of Briarfield."

"I like the beck a thousand times better."

" I will get an Act for enclosing Nunnely Common, and parcelling it out into farms

Stilbro' Moor, however, defies you, thank Heaven! What can you grow in Bilberry Moss? What will flourish on Rushedge"

Caroline, the houseless, the starving, the unemployed shall come to Hollow's Mill from far and near; and Joe Scott shall give them work, and Louis Moore, Esq., shall let them a tenement, and Mrs. Gill shall mete them a portion till the first pay-day."

She smiled up in his face.

"Misery generates hate."

—Charlotte Brontë



'וילט' מאת שרלוט ברונטה

Villette, מאת שרלוט ברונטה.


אין זה פלא שלוסי סנואו היא גיבורה מדוכדכת, מפוחדת ופסימית ולא רק בשל נסיבות חייה הטראגיות - שהרי היא יציר דמיונה של שרלוט ברונטה מיד לאחר שזו איבדה את אחיותיה אן ואמילי. מפוחדת? לעיתים מול חבריה. בפעמים אחרות היא מגלה אומץ והעזה. למשל כשיצאה לחופשה קצרה בלונדון כשלא ברור לאן יפנו חייה ובעודה כמעט חסרת כל. זו היתה דרך מעניינת לקבלת החלטות. לוסי זה עתה איבדה את מקום עבודתה. צעירה בת 18 ללא משפחה או חברים ועם סכום כסף מאד מוגבל היתה צריכה להחליט לאן מועדות פניה. במקום לשבת ולהתבשל בתוך הבעיה שעמדה בפניה היא בחרה לצאת לעיר הגדולה למספר ימי חופש. שם, לאחר לילה של דיכדוך וחרדה מעגמומיות האפשרויות העומדות בפניה, היא התעוררה בבוקר והתחילה לטייל בעיר כתיירת. פתחה עצמה לחיים ולעולם. במקרה ראתה בדרך משפחה עם אומנת צרפתיה ואימצה את הרעיון. למחרת עלתה על אוניה ליבשת ובאופן ספונטני הגיע לוילט, עיר ששמעה עליה מאחת מנוסעות האוניה. בוילט התחילה לעבוד כמטפלת לילדים ולאחר מכן כמורה.



לה-וילט , צרפת כיום



היה קצת פנטסטי מידי ומעגלי לגלות את המשפחה שאיתה בילתה כשהיתה ילדה דווקא בוילט, או לגלות שלוסי נוסעת באוניה דווקא עם ג'נברה שהיא קרובת משפחה של פולי, אותה פגשה בילדותה ואותה תפגוש בהמשך בוילט. יותר מידי צירופי מיקרים.

לוסי כמספרת אינה מגלה את כל מה שהיא יודעת או שומרת על אמינות. היא משמיטה פרטים חשובים במהלך העלילה ומסרבת לספר על נסיבות חייה לפני ואחרי סיפור העלילה.

התחושה של הדיכוי העמוק בו לוסי מצוייה קשה. היא נאלצת להסתיר את קשריה עם חברים מועטים שיש לה, את המכתבים של דר' ג'ון בגזע העץ. הדיכוי נובע בחלקו ממעמדה החברתי כאישה בודדה וענייה. לכן כנראה היא מאנישה רגשות ומגלה עולם פנימי עשיר מאד.

הסוף אינו comedic כמו שהתרגלנו בספרות האנגלית או happy ending מצד אחד שכן לוסי אינה מתקדמת עם אהובה הראשון שכן מגיעה אישה אחרת שמתאימה יותר לתפקיד האישה בתקופה - היא יפה וילדותית ומתקיימת רק ביחס לגבר שלה. לוסי אינה מתקדמת גם עם אהובה השני - איתו האהבה מתפתחת מחברות עמוקה - אולם מהרמזים 'אלו היו שלוש השנים היפות בחיי. אולי זה ייראה לקורא כפרדוקס...' - כך מתייחסת לוסי לשנים בהן פול עימנואל מנהל את החווה בהודו המערבית, ומסיפור הסערה שמביאה את שברי האוניות אל חופי צרפת - אנו מבינים שגם האהבה בין לוסי למר' פול לא תתממש מעבר למכתבים שהחליפו בעת העדרותו.



הסוף כן משמח מבחינת ההגשמה העצמית של לוסי - היא מקימה בית ספר (בעזרת הבסיס שהשאיר לה מר' פול) ופנימיה ומתפתחת לעמדה עצמאית.

סיפור פמיניסטי של המאה ה-19 שכן הגיבורה מגיעה לעמדה עצמאית אבל במחיר אישי גבוה.