רפורמת ה- no child left behind, NCLB נכנסה לחוק האמריקני בשנת 2002 ובמסגרתה החליטו כי בכל שנה ייבחנו התלמידים בכיתות ג' עד ח' , התוצאות ידווחו על ידי בתי הספר ובתי ספר נכשלים ייסגרו או יופרטו.
רפורמת ה- NCLB למעשה הכפיפה את בתי הספר לכללי השוק וקבעה כי הדרך לשפר את מערכת החינוך במהירות היא לתגמל מורים ומנהלים טובים ולסגור בתי ספר גרועים. לפי עיקרון ה- accountability איכות המורים ובתי הספר נקבעה על ידי ביצועי התלמידים במבחנים אחידים בחשבון ושפה.
במקביל נפתחו בתי ספר בזיכיון (charter schools) שהם בתי ספר פרטיים במימון המדינה אשר הכניסה אליהם סלקטיבית. על הדגל של תומכי הרפורמה היו חרוטים עקרונות של בחירה, תחרות והפרטה. בתי ספר אלו מספקים לימוד בכיתות קטנות, העשרה, לפטופ לכל תלמיד בזכות המשקיעים התאגידיים. הם בוחרים את התלמידים שנוח ללמדם ולא מקבלים תלמידים בעלי הישגים נמוכים ועם בעיות התנהגות. למרות כל זאת רק בתי ספר בזיכיון מעטים הצליחו, חלק גדול מהם נמצא בינוני עד גרוע.
דיאן רביץ' היא היסטוריונית של החינוך בארה"ב אשר שירתה בממשל האמריקאי שנים רבות. לאחרונה הפנתה רביץ' עורף לרפורמה במערכת החינוך האמריקאית, אשר לה היא הייתה שותפה. בספר שפירסמה הסבירה רביץ ששינוי הכיוון שלה בנוגע לרפורמה נבע בראש ובראשונה מהנתונים אשר מראים כי הרפורמה לא שיפרה את מצב החינוך בארה"ב.
ה- charter schools לא היו אמורים להיות מוסדות למטרת רווח כשתכננו אותם. אולם, ההפרטה של בתי הספר אפשרה התערבות של מיליארדרים כמו בלומברג, הבעלים של וולמארט וביל גייטס בחינוך. חלקם אף משקיעים במרוץ הפוליטי לשליטה בחינוך. רביץ' רואה בכך התערבות של המממנים בטריטוריה הפדגוגית ובהחלטות שצריכות להילקח על ידי אנשי מקצוע של החינוך. גם בבתי הספר עצמם, מדגישה רביץ' שכדי להיות מנהל צריך להיות בעל ניסיון רב כמורה ולא אדם שעבר קורס ניהול. לכן רביץ' מביעה חשש שהסרת הפיקוח הציבורי תשאיר את הילדים נתונים לגחמות של יזמים ומממנים.
רביץ' מסבירה שזה פשטני לצפות שחוקי השוק יעבדו בחינוך. שלא פשוט ליצור בית ספר מצליח וזאת משום שההצלחה של בית ספר נובעת מגורמים רבים: האישיות של המנהל/ת והמורים, אינטראקציות חברתיות ביניהם, התרבות הארגונית בבית הספר, התלמידים ומשפחותיהם, הדרך בה בית הספר מטמיע מדיניות ותוכניות המוכתבות על ידי גורמים שלטוניים, איכות תוכנית הלימודים וההוראה, המשאבים בבית הספר ובקהילה, וגורמים רבים אחרים. כאשר בית ספר מצליח, קשה לדעת איזה מהגורמים מילא תפקיד משמעותי או אם היה זה שילוב של גורמים. בתי ספר אינם מתקיימים בבידוד. הם חלק משאר החברה. השתתפות בתהליך הלמידה בבית הספר דורש את השתתפותם של רבים כולל התלמידים, המשפחות, פקידי ציבור, ארגונים מקומיים והקהילה.
ה- charter schools אמנם מאפשרים בחירה ובמובן זה, נדרשת מעורבות של ההורים והקהילה, אולם הם שונים מ- magnet schools שהם בתי ספר ציבוריים על אזוריים אליהם מגיעים בבחירה ובהגרלה במקום סלקציה, והם מוסדות ללא מטרת רווח. בדרך כלל אלו הם בתי ספר הפועלים לפי אידיאולוגיה ופילוסופיה ייחודית להם, בדומה לבתי הספר בארץ: בי"ס תל"י, יחד, פלך, דמוקרטי, ואנתרופוסופי. מעורבות המשפחות בבתי הספר הללו מתבטאת באופנים רבים כמו התנדבות של ההורים בבית הספר, יצירת קהילה לומדת. לעיתים קרובות ההתייחסות אל החיים בבית הספר היא לפי הפילוסופיה ההומניסטית. בעוד שאת ה- charter schools בארה"ב מנחה הגישה הכלכלית-עסקית. מורה/מנהל/ בית ספר מצליח = ציונים טובים של כל התלמידים.
בשנים האחרונות, עם הופעת הנתונים על חוסר ההצלחה של הרפורמה הבינה רביץ', כך היא מספרת בראיון ב-cSPAN, כי בתי הספר לא ישתפרו אם נעריך רק את מה שמבחנים מודדים, אם נסתמך רק על מבחנים כאמצעי להחליט על גורלם של תלמידים, מורים, מנהלים ובתי ספר. הם לא ישתפרו אם נתעלם ממכשולים הקשורים בעוני או בחוסר זמינות של ההורים לדוגמה, המשפיעים על יכולת הלמידה של ילדים.
אי אפשר להשתמש בבתי הספר כשק האגרוף של החברה, להאשים אותם בתחלואי החברה, בקיומן של משפחות לא תפקודיות ושחיקה של התנהגות תרבותית. בתי הספר צריכים לעבוד יחד עם מוסדות חברתיים אחרים (המשפחה, הקהילה) ולא יכולים להחליפם.
התוצאה העיקרית של הרפורמה הייתה להפוך את בתי הספר לבתי חרושת למבחנים. כשהילדים מבלים את רוב זמנם בבית הספר בהכשרה לעבור מבחנים אחידים במקום להשיג ידע וכישורים החיוניים לחינוך טוב. יש הטוענים להשגת "ניסים" בחינוך, אולם בבדיקה מדוקדקת מגלים שאלו הם תוצאות מבחנים ש"סודרו" יפה באופן סטטיסטי והורדת הסטנדרטים. דגש היתר על בחינות פוגע ביסודות החיוניים של חינוך טוב, כולל היסטוריה, אזרחות, מדע, אומנויות, גיאוגרפיה, ספרות, פיזיקה, חינוך לבריאות ושפות זרות. הוזנח החינוך המאוזן שמכין לעתיד ומוסיף עומק בהווה.
ממשל אובמה אימץ את הגישה של ממשל בוש בתוכנית 'race to the top', למרות החוסר בעדויות שהרפורמות הללו ישפרו את איכות החינוך. בבלוג המשותף של רביץ' עם דבורה מאייר כותבת רביץ' על הדמורליזציה בקרב המורים עקב הרפורמה.
כנראה שגם אצלנו מאמצים את הגישה הכלכלית של תפוקות והפגנת ביצועים בבתי הספר. לדוגמה הוגדלו התקציבים ללימודי מדעים בגילאים הנבחנים במבחנים האחידים. האם ההערכה לשר החינוך תלויה בביצועים של ילדי כיתה ז' בישראל? האם אנחנו כחברה רוצים שהצעירים בוגרי מערכת החינוך ידעו לעשות מבחנים במדעים ומתמטיקה ואולי אף יכירו טוב את תחומי הידע הללו, אך לא יכירו ערכים וידע הנלמדים בשיעורי אזרחות, תנך, ספרות, הסטוריה, ואומנות? גישה כזו קוראת לצרות אופקים ובורות.
רפורמת ה- NCLB למעשה הכפיפה את בתי הספר לכללי השוק וקבעה כי הדרך לשפר את מערכת החינוך במהירות היא לתגמל מורים ומנהלים טובים ולסגור בתי ספר גרועים. לפי עיקרון ה- accountability איכות המורים ובתי הספר נקבעה על ידי ביצועי התלמידים במבחנים אחידים בחשבון ושפה.
במקביל נפתחו בתי ספר בזיכיון (charter schools) שהם בתי ספר פרטיים במימון המדינה אשר הכניסה אליהם סלקטיבית. על הדגל של תומכי הרפורמה היו חרוטים עקרונות של בחירה, תחרות והפרטה. בתי ספר אלו מספקים לימוד בכיתות קטנות, העשרה, לפטופ לכל תלמיד בזכות המשקיעים התאגידיים. הם בוחרים את התלמידים שנוח ללמדם ולא מקבלים תלמידים בעלי הישגים נמוכים ועם בעיות התנהגות. למרות כל זאת רק בתי ספר בזיכיון מעטים הצליחו, חלק גדול מהם נמצא בינוני עד גרוע.
דיאן רביץ' היא היסטוריונית של החינוך בארה"ב אשר שירתה בממשל האמריקאי שנים רבות. לאחרונה הפנתה רביץ' עורף לרפורמה במערכת החינוך האמריקאית, אשר לה היא הייתה שותפה. בספר שפירסמה הסבירה רביץ ששינוי הכיוון שלה בנוגע לרפורמה נבע בראש ובראשונה מהנתונים אשר מראים כי הרפורמה לא שיפרה את מצב החינוך בארה"ב.
ה- charter schools לא היו אמורים להיות מוסדות למטרת רווח כשתכננו אותם. אולם, ההפרטה של בתי הספר אפשרה התערבות של מיליארדרים כמו בלומברג, הבעלים של וולמארט וביל גייטס בחינוך. חלקם אף משקיעים במרוץ הפוליטי לשליטה בחינוך. רביץ' רואה בכך התערבות של המממנים בטריטוריה הפדגוגית ובהחלטות שצריכות להילקח על ידי אנשי מקצוע של החינוך. גם בבתי הספר עצמם, מדגישה רביץ' שכדי להיות מנהל צריך להיות בעל ניסיון רב כמורה ולא אדם שעבר קורס ניהול. לכן רביץ' מביעה חשש שהסרת הפיקוח הציבורי תשאיר את הילדים נתונים לגחמות של יזמים ומממנים.
רביץ' מסבירה שזה פשטני לצפות שחוקי השוק יעבדו בחינוך. שלא פשוט ליצור בית ספר מצליח וזאת משום שההצלחה של בית ספר נובעת מגורמים רבים: האישיות של המנהל/ת והמורים, אינטראקציות חברתיות ביניהם, התרבות הארגונית בבית הספר, התלמידים ומשפחותיהם, הדרך בה בית הספר מטמיע מדיניות ותוכניות המוכתבות על ידי גורמים שלטוניים, איכות תוכנית הלימודים וההוראה, המשאבים בבית הספר ובקהילה, וגורמים רבים אחרים. כאשר בית ספר מצליח, קשה לדעת איזה מהגורמים מילא תפקיד משמעותי או אם היה זה שילוב של גורמים. בתי ספר אינם מתקיימים בבידוד. הם חלק משאר החברה. השתתפות בתהליך הלמידה בבית הספר דורש את השתתפותם של רבים כולל התלמידים, המשפחות, פקידי ציבור, ארגונים מקומיים והקהילה.
ה- charter schools אמנם מאפשרים בחירה ובמובן זה, נדרשת מעורבות של ההורים והקהילה, אולם הם שונים מ- magnet schools שהם בתי ספר ציבוריים על אזוריים אליהם מגיעים בבחירה ובהגרלה במקום סלקציה, והם מוסדות ללא מטרת רווח. בדרך כלל אלו הם בתי ספר הפועלים לפי אידיאולוגיה ופילוסופיה ייחודית להם, בדומה לבתי הספר בארץ: בי"ס תל"י, יחד, פלך, דמוקרטי, ואנתרופוסופי. מעורבות המשפחות בבתי הספר הללו מתבטאת באופנים רבים כמו התנדבות של ההורים בבית הספר, יצירת קהילה לומדת. לעיתים קרובות ההתייחסות אל החיים בבית הספר היא לפי הפילוסופיה ההומניסטית. בעוד שאת ה- charter schools בארה"ב מנחה הגישה הכלכלית-עסקית. מורה/מנהל/ בית ספר מצליח = ציונים טובים של כל התלמידים.
בשנים האחרונות, עם הופעת הנתונים על חוסר ההצלחה של הרפורמה הבינה רביץ', כך היא מספרת בראיון ב-cSPAN, כי בתי הספר לא ישתפרו אם נעריך רק את מה שמבחנים מודדים, אם נסתמך רק על מבחנים כאמצעי להחליט על גורלם של תלמידים, מורים, מנהלים ובתי ספר. הם לא ישתפרו אם נתעלם ממכשולים הקשורים בעוני או בחוסר זמינות של ההורים לדוגמה, המשפיעים על יכולת הלמידה של ילדים.
אי אפשר להשתמש בבתי הספר כשק האגרוף של החברה, להאשים אותם בתחלואי החברה, בקיומן של משפחות לא תפקודיות ושחיקה של התנהגות תרבותית. בתי הספר צריכים לעבוד יחד עם מוסדות חברתיים אחרים (המשפחה, הקהילה) ולא יכולים להחליפם.
התוצאה העיקרית של הרפורמה הייתה להפוך את בתי הספר לבתי חרושת למבחנים. כשהילדים מבלים את רוב זמנם בבית הספר בהכשרה לעבור מבחנים אחידים במקום להשיג ידע וכישורים החיוניים לחינוך טוב. יש הטוענים להשגת "ניסים" בחינוך, אולם בבדיקה מדוקדקת מגלים שאלו הם תוצאות מבחנים ש"סודרו" יפה באופן סטטיסטי והורדת הסטנדרטים. דגש היתר על בחינות פוגע ביסודות החיוניים של חינוך טוב, כולל היסטוריה, אזרחות, מדע, אומנויות, גיאוגרפיה, ספרות, פיזיקה, חינוך לבריאות ושפות זרות. הוזנח החינוך המאוזן שמכין לעתיד ומוסיף עומק בהווה.
ממשל אובמה אימץ את הגישה של ממשל בוש בתוכנית 'race to the top', למרות החוסר בעדויות שהרפורמות הללו ישפרו את איכות החינוך. בבלוג המשותף של רביץ' עם דבורה מאייר כותבת רביץ' על הדמורליזציה בקרב המורים עקב הרפורמה.
כנראה שגם אצלנו מאמצים את הגישה הכלכלית של תפוקות והפגנת ביצועים בבתי הספר. לדוגמה הוגדלו התקציבים ללימודי מדעים בגילאים הנבחנים במבחנים האחידים. האם ההערכה לשר החינוך תלויה בביצועים של ילדי כיתה ז' בישראל? האם אנחנו כחברה רוצים שהצעירים בוגרי מערכת החינוך ידעו לעשות מבחנים במדעים ומתמטיקה ואולי אף יכירו טוב את תחומי הידע הללו, אך לא יכירו ערכים וידע הנלמדים בשיעורי אזרחות, תנך, ספרות, הסטוריה, ואומנות? גישה כזו קוראת לצרות אופקים ובורות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה