מיומנה של מורה מתחילה: אתגרים

ובכן שבועיים עברו. קשה מאד. יש גם חלקים מהנים.

הקשיים:
1. עומס גדול. הכנת השיעורים, והמחשבות על דרכי ההתמודדות עם הקשיים שאינם קשורים לידע.
2. רעש בכיתה. בעיקר בכיתות הגדולות מ-25 ילדים.
3. בכיתות המגמה "צריך להספיק את החומר" ואין זמן להעשרה והרחבה.

ההתמודדות:
1. להגיע אל הילדים ממקום חזק וסמכותי. לא אוטוריטטיבי אלא ממקום ששם את הגבולות להתנהגות שלהם כקבוצה.

2. אני מבקשת עזרה, עצות, וטכניקות ממורים ותיקים ומתלמידים בעבר ובהווה.

מהתגובות שקיבלתי:

א. "לא יכול להיות, זו כיתה עם אפס בעיות משמעת. תני לי שמות..."

ב. "נכון, לימדתי שם והכיתה הזו באמת קשה. נראה לי שזה משום שזו כיתה גדולה. קחי שלושה ילדים מפריעים כדוגמה וקראי להם לפגישה עם המנהל בבוקר למחרת."

ג. "כשיש לי רעש בכיתה אני עוזבת את תוכנית הלימודים ומספרת סיפור הקשור לנושא רק באופן כללי. ככל שהסיפור הוא אישי על ניסיוני כך יותר טוב.    לדוגמה, למדתי בקורס שבו הייתי צריכה להכין עבודה על מלריה, הלכתי לחפש חומר ולא ידעתי על מה לכתוב..."

ד. "את צריכה להבין שהמטרות שלהם שונות מהמטרות והאידיאולוגיה שלך. שמו אותם בכיתה וסגרו את הדלת. עכשיו הם צריכים לשבת שיעור שלם להקשיב לשיעור בנושא שלא מעניין אותם. הם לא היו בוחרים מרצונם לדעת יותר בנושא הזה. המטרה היחידה שלהם במצב כזה אינה לרכוש דעת ולהחכים אלא לקבל את תעודת הבגרות בסיום הלימודים. הם שם בשביל הציון והתעודה."

ה. "המורה-חונך שלי אמר לי שיותר קל להם ללמוד ולהיות בשקט כי כשהם מרעישים ועושים בעיות קשה להם יותר בחיים - מציקים להם בטלפונים ומכתבים להורים וקוראים להם למנהל ונותנים להם עונשים"

ולכן מסקנות הביניים שלי הן:

עלי להיות ברורה במה שאני מצפה מהם. עלי להבהיר כיצד אני מצפה שהם יתנהגו בשיעורים שלנו. לקבל שחלק מהסיבה שהם בבית הספר היא האפשרות לקבל תעודת בגרות בסופו. בוודאי בתחילת השנה כשהם עוד לא יודעים אם יהיה להם מעניין ואם כדאי להם לדעת את מה שיש לי ללמד אותם.

זה קצת ביהביוריזם כמו שמתנהגים עם ילדים קטנים. אבל זה יעזור לתלמידים הטובים. שעשו והגישו את העבודה שנתתי, שישבו בשיעור בשקט והקשיבו, ודיברו רק כשהיה מתאים ולא נכנסו זה לדבריו של האחר, והניחו את הפלאפון בתיק והתיק למטה, ולא שיחקו בפלאפון בזמן השיעור, ולא זרקו ניירות, ולא הרביצו וקיללו אחד את השני. תגמול התלמידים האלו לעומת האחרים הוא ביטוי להערכה של ההתנהגות שלהם. חוסר התייחסות מתאימה למי שלא מגיש וכו' וכו', הוא זילזול במאמצי הילדים הטובים. ובכן, שבחים למי שמשתף פעולה, עבודה בזוגות במקום פרונטלי, עבודה עם המשו"ב...

עם ילדי המגמה ביא' אנחנו לומדים על מע' העצבים. לקראת סוף היחידה נתתי להם לקרוא מתוך "האיש שחשב שאישתו היא כובע" מאת אוליבר סאקס. ספר זה כתוב בצורה מרתקת ומתאר חולים הלוקים בפגיעות עצביות שונות. אלו הם טקסטים שיכולים להרגיל את הילדים לדרך החשיבה הנוירולוגית. מצאתי כותבים נוספים המציעים שימוש בספר זה להוראה. ויש אף מערכי שיעור ומבחנים המבוססים על הספר. חילקתי לכ"א סיפור מהספר וביקשתי לתאר בכמה מילים את הבעיה של החולה, לכתוב את פתרון הבעיה ולהביע את דעתם על המצב ופתרונו.

ולסיום, לכל מי שמגיע ומבקר. מורה או לא מורה, חדש או ותיק, בבקשה, תכתבו בתגובה רעיונות להתמודדות עם בעיות משמעת. כל עצה תעזור.

תודה מראש