דווקא נראה לי הפוסטמודרניזם. בטח מישהו מאד "נאור ורציונאלי" החליט שצריך לרחוץ כלים. זו הפשטה כללית המתכחשת לספציפית ולמיוחדת של חיי יום-יום (בעיקר במשפחה גדולה ורעבה). אני בטוחה שמאחורי הקטגוריה האוניברסלית הזו קיימת קביעה אמפיריסטית ומתודולוגית נסיונית שאני בזה לה, לאחר כל האכזבות של המאה ה-20, הן מהמדע והטכנולוגיה והן מהרעיונות החברתיים הגדולים. בנוסף, אני קוראת להפטר מהיומרנות המטפיזית הגרנדיוזית של המטה-נרטיב של קיפול הכביסה. למה להחניק את היצירתיות ולא לדחוף את הכביסה לארון באופן פלורליסטי?
ג'ירו:"הפשטות כלליות המתכחשות לספציפית ולמיוחדת של חיי יום-יום, שוללות את המיוחד והלוקלי, ומחניקות שונות תחת הסיסמה של קטגוריות אוניברסאליות, נדחות כרודניות"
איגלטון:"פוסט מודרניזם מסמן את מותן של תיאוריות כוללניות (meta-narratives). הפלורליזם של הפוסט מודרניות, המגוון ההטרוגני של סגנונות חיים...המדע והפילוסופיה חייבים להיפטר מהיומרות המטפיזיות הגרנדיוזיות ולראות עצמם ביתר צניעות כסתם סדרה אחרת של סיפורים (נרטיבים)"
כטירונית בלימוד המחשבה הפילוסופית אני נתקלת בתופעה מדאיגה לאחרונה. כל רעיון או אירוע פעוט ככל שיהיה, מתעופף ונכנס למשבצת הפילוסופית המתאימה. כמו תלמיד רפואה שמאבחן בעצמו את כל המחלות עליהן הוא לומד. האם אני לוקה בדוגמטיטיס? האם הטיול השנתי בבית הספר משמש להומניזציה של הילד בעיני המורה והילדים האחרים, א-לה-פריירה? לחשוב על פרנסיס בייקון כשאני מתכננת ניסוי במעבדה (הגישה האמפיריסטית והמתודולוגית הניסיונית) ובו זמנית להרגיש שכל מערכת ניסויית כזו עלולה לגרור אחריה ארטיפקטים מעצם היותה מתוכננת על ידי – מחשבה פוסטמודרניסטית מובהקת (אם הבנתי נכון מה זה פ"מ), נראה לי ממש מוגזם. לחפש ערך באנציקלופדיה ולחשוב על הנאורות ודידרו. מזל שידיעותי מוגבלות.
בדרך כלל אני מעדיפה שלא להכנס למשבצת ולא להכניס אחרים למשבצות והכללות. העולם מורכב מכדי שנאמץ השקפה בודדת על כל מרכיביה אלא נראה לי עדיף לשאוב מכל השקפה את הרעיונות הנראים לי. האם זהו זליג? או שההשקפה של כל אדם היא יצירה עצמאית שלו המורכבת מהדרך בה הוא תופס את ההשקפות שמסביבו, מהרעיונות שהוא שואב מכל השקפה ומהרעיונות העצמאים שלו. האין זה נכון שהרעיון האחרון הזה הולך ישר לסל הפוסטמודרניסטי?
אבוי, התחלתי למיין את העולם... אנא דעתכם הרפואית והמלומדת. גם רפואה אלטרנטיבית תתקבל בברכה, בטח במקרה הזה.
ג'ירו:"הפשטות כלליות המתכחשות לספציפית ולמיוחדת של חיי יום-יום, שוללות את המיוחד והלוקלי, ומחניקות שונות תחת הסיסמה של קטגוריות אוניברסאליות, נדחות כרודניות"
איגלטון:"פוסט מודרניזם מסמן את מותן של תיאוריות כוללניות (meta-narratives). הפלורליזם של הפוסט מודרניות, המגוון ההטרוגני של סגנונות חיים...המדע והפילוסופיה חייבים להיפטר מהיומרות המטפיזיות הגרנדיוזיות ולראות עצמם ביתר צניעות כסתם סדרה אחרת של סיפורים (נרטיבים)"
כטירונית בלימוד המחשבה הפילוסופית אני נתקלת בתופעה מדאיגה לאחרונה. כל רעיון או אירוע פעוט ככל שיהיה, מתעופף ונכנס למשבצת הפילוסופית המתאימה. כמו תלמיד רפואה שמאבחן בעצמו את כל המחלות עליהן הוא לומד. האם אני לוקה בדוגמטיטיס? האם הטיול השנתי בבית הספר משמש להומניזציה של הילד בעיני המורה והילדים האחרים, א-לה-פריירה? לחשוב על פרנסיס בייקון כשאני מתכננת ניסוי במעבדה (הגישה האמפיריסטית והמתודולוגית הניסיונית) ובו זמנית להרגיש שכל מערכת ניסויית כזו עלולה לגרור אחריה ארטיפקטים מעצם היותה מתוכננת על ידי – מחשבה פוסטמודרניסטית מובהקת (אם הבנתי נכון מה זה פ"מ), נראה לי ממש מוגזם. לחפש ערך באנציקלופדיה ולחשוב על הנאורות ודידרו. מזל שידיעותי מוגבלות.
אבוי, התחלתי למיין את העולם... אנא דעתכם הרפואית והמלומדת. גם רפואה אלטרנטיבית תתקבל בברכה, בטח במקרה הזה.
את באמת נוגעת בסוגיות המהותיות של החינוך - סמכות מול עידוד יצירתיות, סקרנות ועצמאות של התלמיד - וכל זאת בהקשר של השיח הפוסט מודרניסטי. גם אני מאוד מזדהה עם הדברים (לא סתם חיפשתי לילדי חינוך במסגרת אלטרנטיבית) - אם כי אני מרגישה לאחרונה קצת עייפה/מפוכחת מהשיח הפוסטמודרניסטי בתחום החינוכי (ולא רק החינוכי...) כי לדעתי כוחו הוא בפרוק האמיתות שנחשבו מהותניות, אבל אחרי שחשפנו את מבני הכוח הקיימים בחברה (בסוציולוגיה עושים את זה הרבה... ובעצם, רק זה מה שעושים, לדעתי), וגם בתוך מערכת החינוך - מה עוד נשאר לנו לעשות? (בתור מחנכים וגם בתור חוקרים) האם יש לנו איזשהו 'ארגז כלים' באמצעותו נוכל 'להצמיח' את הדור הבא?(ואז כמובן עולה השאלה מי אמר שצריך להצמיח, אולי ניתן להם לגדול ולצמוח מעצמם?נכון. אבל אז לשם מה צריך מערכת חינוך? רק לשם הבייביסיטר?).
השבמחקלדעתי ויתרנו קצת מוקדם מדי על השאיפה המודרניסטית לשפר/לתקן/ להועיל גם דרך אמיתות מכלילות (קצת), והעדפנו לתת לכל אחד להישאר עם הנרטיב שלו (דבר שלדעתי, בסופו של דבר 'תוקע' כל אחד בנרטיב שלו, ולא מאפשר לו להתקדם). בקיצור, מה שחסר לי הוא קצת רוח של נאורות ואמפיריות (כמובן, שצריך לשלב בין שתי הגישות - השאלה היא כיצד ובאיזה מינון? והאם אין סתירה בהגיון של שתי הגישות?). ממש מעניין לי לשמוע את עמדתך - כי נראה לי שאת באה משם - ואני אולי קצת כמהה ל'מוצקות' של הדברים ולא רק לשיח מעורפל וערטילאי
תודה על התגובה המעניינת ומלמדת. בקשר לשיח הפוסט מודרניסטי, אני רק בהתחלה של הניסיון להבין את הנושאים הללו. אבל אם "לשים רגע את ערמת הכביסה בצד". כרגע, נראה לי שחשוב לי כאמפיריסטית לשאול את עצמי בכל ניסוי שאני מתכננת אם אני לא גוררת ארטיפקטים (כלומר, תוצאות שווא) בגלל מלאכותיות ומנותקות המערכת. המטרה שלי היא לא להתיאש מהאמפיריסטיות אלא לשפר את האמפיריסטיות בזכות המודעות לפ"מ. אני בכלל לא מיואשת מהתקדמות המדע, במיוחד במקום בו אני נמצאת. ב-5-10 השנים האחרונות פותחו תרופות שמבוססות על מחקר הסרטן בחצי המאה האחרונה. ויש לא מעט סוגי סרטן שגרמו למוות לפני 3 שנים והיום ניתנים ממש לריפוי. מצד שני הפ"מ יגידו, שחלק גדול ממקרי הסרטן הללו התרחש בגלל הקידמה והטכנולוגיה (זיהום, הדברה וכדומה).
השבמחקבקיצור, נראה לי שאני לא הולכת לאמץ חזק את הפ"מ אלא רק קצת אם מותר.
תודה על התשובה המפורטת.
השבמחקאל תחזיקי ממני מומחית, גם אני מרגישה שאני רק בתחילת הדרך...
הגישה שאת מחזיקה (של פנייה מהמגמה האמפיריסטית, לחשיבה שלא לוקחת את הדברים כמובן מאליו) נראית לי כגישה הנכונה לגשת לחיים בכלל ולמחקר בפרט. מה שלי נראה כבעייתי הוא שרוב הפוסטמודרניסטיים עסוקים בפירוק, ופחות מדי בדברים האמיתיים של החיים (מערימת הכביסה ועד לתרופות לסרטן - שכרוכות בקבלת החלטות ובחידוש, מתוך יצירה ולא מתוך שיתוק) - שאי אפשר להזניח אותם.
ממש משמח לראות שהחשיבה הפוסט מודרניסטית תורמת לך בעבודתך, כי זו בעצם המטרה של תיאוריה טובה, להאיר פינות (גם רחוקות), דרך המושגים שהיא מציעה. ספרי לי בהזדמנות במה היא תורמת לך - כי לי יש הרגשה שבתוך האקדמיה הכול נשאר ברמת השיח ומתחיל למצות את עצמו.