יום ראשון, 10 בינואר 2010

חינוכו של איינשטיין: מקויפמן אל פסטולוצ'י


"A foolish faith in authority is the worst enemy of truth"
אלברט איינשטיין


חינוכו של אלברט איינשטיין עד הגיעו לבגרות מגוון ומעורר מחשבה. בביוגרפיה "Einstein: His Life and Universe" מספר וולטר אייזקסון שאיינשטיין התחיל ללכת לבית הספר בגיל שש והיה הראשון בכיתתו. בהגיעו לגיל 9 הוא עבר ללואיפולד גימנזיום במינכן. זהו מוסד הנאמן לעקרונות הנאורות ובו למדו מתמטיקה, מדע, לטינית ויוונית. גם שם ציוניו היו מעולים, אבל איינשטיין סבל תחת הסגנון הסמכותני של ההוראה בבית הספר. הוא לא אהב את הצורה המיכאנית של לימוד השפות, תרגולים מייגעים, לימוד שיטתי, וסגידה לסמכות. למזלו, הוא זכה לטיפוח בבית מדודו, המהנדס יענקל איינשטיין שהכיר לו את האלגברה. כשאיינשטיין היה בן 10, הוריו החלו לארח את מקס תלמוד, תלמיד רפואה עני אשר היה מגיע פעם בשבוע לאכול יחד עם המשפחה, כמנהג היהודי לארח תלמיד חכם ועני. תלמוד נהג להביא איתו ספרי מדע ופיזיקה שאיינשטיין קרא בשקיקה. בשלב מסוים כשעבר איינשטיין את ידיעותיו של תלמוד במדעים, הביא לו הסטודנט גם ספרי פילוסופיה. המורים בביה"ס לא אהבו את איינשטיין אשר היה יושב בסוף הכיתה ומחייך, כפי שאחד מהם כתב לו: "הנוכחות שלך פוגעת בכבוד הכיתה למורה". איינשטיין מצידו אמר שבביה"ס היסודי המורים היו כמו drill sergeants ובגימנזיום היו המורים כמו lieutenants.


אל חינוך אוטוריטטיבי זה כנראה שקויפמן מייחל (מתגעגע?) בכתבו את המאמר "נפש ורוח בחינוך":
"פרוטגורס אמר, שאין לו לאדם עולם אחר זולת החוויה: כי "האדם הוא מידת כל הדברים" ואילו אפלטון הורה, שהחוויה אינה מידה ושעולם היש הוא עולם של אידיאות נצחיות...הפעולה החינוכית אינה לעולם אלא זו: הנחלת ערכי דור הולך לדור בא, עצוב נפש דור בא ברוח דור הולך...כל פעולת חנוך היא פעולה של הורשה, שבה המחנך מנחיל ערכי רוח למתחנך. פעולת החינוך היא מפני זה לפי עצם מהותה אבטוריטטיבית. מטרתה היא לעולם כבוש נפש החניך על ידי הרוח, שהמחנך הוא נושאו, ובאין כבוש זה אין פעולה חינוכית כלל. הכבוש יכול להיות כבוש מתוך אהבה ורצון או מתוך מתח של מלחמה, אבל כבוש הוא לעולם."

כשהיה איינשטיין בן 15, נאלצה משפחתו לעבור לאיטליה בשל קשיים כלכליים וכעבור שנה, החל איינשטיין ללמוד בבית ספר באראו, שוויץ. ההוראה בבית הספר היה מבוססת על הפילוסופיה של איש חינוך שוויצרי מתחילת המאה ה-19 בשם יוהאן היינריך פסטלוצ'י (Pestalozzi), אשר האמין כי יש לטפח את האצילות הפנימית והאינדיווידואליות של כל ילד. פסטלוצ'י, אשר הושפע מאד מרוסו והנטורליזם האמין כי יש להתאים את החינוך לחוויותיו ולהתפתחותו הפסיכולוגית הטבעית של הילד. הוא טען כי יש לאפשר לתלמידים להגיע למסקנות שלהם באופן עצמאי. בשיטתו השתמשו הרבה בהתנסות
(hands-on observation), חשיבה קונספטואלית, והדמייה חזותית (visual imagery). אחותו של איינשטיין, מיה, ספרה כי בבית הספר באראו נמנעו מתרגול מייגע, שינון וכפיית עובדות ולעומת זאת הדגישו חשיבה עצמאית. הילדים ראו במורה לא דמות סמכותית אלא דמות אדם בעל אישיות ייחודית לצדו של התלמיד.



אם כך, החינוך שהשלים את שנות נערותו של איינשטיין היה הפוך מהחינוך הגרמני המבוסס על סמכות חיצונית, זה היה חינוך המבוסס על פעולה חופשית ואחריות אישית.



4 תגובות:

  1. כך אני מרגישה כשאני שומעת על דרכי ההתמודדות של מערכת החינוך הנוכחית עם בעיות משמעת, חוסר עניין ואלימות. הפיתרון של המערכת הוא more of the same, הילדים יקומו כשמגיע המורה, מערכת משו"ב וכדומה יותר סמכותנות וכפייה במקום שסמכות המורה תגיע ממקום של אמפטיה, שיתוף פעולה ועידוד צמיחה של התלמיד. גיל

    השבמחק
  2. כיבוש הוא כיבוש...גם כשמדובר בנפשו הרכה של ילד. אין תחליף לנימוס אימננטי, אמיתי, שמכבד כל רובד בנפשו של האחר. תוצר לוואי של יחס כזה הוא עידוד לאחריות אישית. מאלף, תודה!

    השבמחק
  3. לא יכולתי לומר זאת יותר טוב, תודה רבה על התגובה. ג

    השבמחק
  4. הי גילמור, רשימה מאוד מעניינת ומעוררת מחשבה.
    אני חושבת שאי אפשר לשלול לחלוטין את הסמכות. אבל זו באמת צריכה להיות סמכות מנומסת. הסמכות חשובה גם כעמדה שאפשר להתנגד לה וגם כגוף המעניק גבולות. אפשר לראות מה קורה לילדים שלא נותנים להם גבולות- הם הולכים לאיבוד. אבל נראה לי שמה שהתקופה הזו מספרת לנו זה שאין חוקים אחידים לכל הילדים. ולצערי לא כל ילד הוא איינשטיין.

    השבמחק